שלושה תרחישים לבחירות לאחריהן לא נתניהו הוא ראש הממשלה

פוסט לא רציני עם מסר רציני:

התקופה סוערת, המהלכים מפתיעים - אבל הכל סגור. אפשר להתחיל להתכונן לבחירות הבאות. להיכנס למעבדה גם בצד השמאלי, ברוח המערכון של ארץ נהדרת על ייצורו של נפתלי בנט.
גם מי שמנסה בכוח לייצר דרמה או "משחק פתוח" אני חושד שהוא עושה זאת או כי זה תפקידו כפרשן פוליטי, או מאינטרס כלשהו (לעודד הצבעה לליכוד, לדוגמא). כמו "הבחירות לא גמורות" של אריאל כהנא, הפרשן המדיני של "מקור ראשון".

בכל זאת מצאתי שלושה תרחישים שאפשר וכדאי עוד להיערך אליהם בימים שנותרו:

1. שלושה ימים לבחירות. ביבי בנבצרות. חו"ח. התקף לב. היו דברים מעולם אצלנו. גם תרחישים מופרעים מזה. ליברמן למעשה המועמד לראשות הממשלה. 6 מנדטים נוהרים ליאיר לפיד, לציפי לבני והביתה. גבירותיי ורבותיי - מהפך.

2. בני ברק (חו"ח) נפגעת אנושות מטילים איראניים (או של החיזבאללה ? או סוריה עם התדרדרות בגזרה שם ?!!). 5 מנדטים נמחקים מעל פני האדמה. גוש חוסם של 61 מנדטים. ציפי לבני ראש הממשלה.

3. הרב עובדיה יוסף מודיע שהוא עושה תיקון ובאמת מחזיר עטרה ליושנה, מדיח אחרי הבחירות את השילוש הקדוש מהעמדה הבכירה וממנה את בתו הרבנית עדינה בר שלום להיות יו"ר התנועה והשרה הבכירה של ש"ס בממשלה חברתית של שלי יחימוביץ'.

שנאמר תחת כל עץ רענן: "צה"ל ערוך לכל התרחישים". באמת הכל נבחן ונלקח בחשבון. היכונו.

לא הבנתם בשמאל שהסיפור גמור כי הדמוגרפיה השתנתה ? הזהות השתנתה ? המציאות השתנתה ?
המאבק הוא לא על העברה של עוד מנדט או שניים, גניבה על בסיס טרנד או מפלגת נישה וגם לא בזכות "מפלגת מרכז" כזו או אחרת. רק שינוי מהותי מול עמישראל, הוא קהל הבוחרים המסורתי, המאמין, הלאומי עשוי להביא למהפך עתידי.

הבחירות הבאות כבר כאן.

מכתב למשפחת אליאב

בעקבות שבת של קהילת חרוב בניצנה:

עפרה ומשפחת אליאב היקרים !

המסע של כל הקהילה שלנו הרחק אל ניצנה נועד בראש ובראשונה לגבש אותנו - את החדשים והוותיקים, את אלה שגרים באתר הזמני של חרוב ואת אלה שמפוזרים בכל קצוות הארץ. כששלדי בתים כבר החלו לצוץ בגבעה שלנו - זה הזמן להתרחק לרגע כדי להפוך לקהילת אליאב הרחבה.

אבל נסענו לניצנה גם כדי לאסוף סימנים וחיזוקים, לגלות שהשם שלנו איננו מקרי אלא משגיח עלינו.

הקהילה שהחינוך במרכזה, הפשטות והצניעות, הנוף האנושי, הרגישות הסביבתית, קיבוץ הגלויות, הש"ין ש"ינים ורוח ההתנדבות, מכינת תיקון העולם - כל אלה ועוד היוו אבני דרך בתוך ניצנה שהבהירו עד כמה השם שהורעף עלינו מחייב, מעורר השראה והולם את ציפיותינו מעצמנו ויכול להוות לנו מופת ומגדלור. בצעידה בשבילי נוה המדבר המוריק, הרגשתי פתאום חלק ממשהו גדול יותר ממיזם ההתיישבות הצנום והטרי שלנו אי שם במזרח לכיש. התחברתי לשרשרת של עשייה, בלי מירכאות וציניות - למפעל הציוני במלוא הדרו, כפי שלובה מייטיב לייצגו.

גם אותו חלק מאנשינו שאיננו מזדהה עם דרכו החלוצית בתחום המדיני, גם מתוכם היו שלחשו לי תוך כדי: זה השמאל הישן כאן, כזה שלא מתבייש להיות ציוני. שרוצה לעזור לילדים פליטים מאריתראה כתיקון עולם וכציווי יהודי - ולא מתוך רצון לשלבם בישראל ולהתייפייף. ובכל מקרה - זו הישראליות האמיתית - שחולמת ומגשימה, שחולקת בנחרצות על עמדות בחברה - אך חולקת במסירות ערכים משותפים באותה החברה.

ועדות נוספת וכובשת הייתה ספר התורה ממנו קראנו בבית הכנסת. הוא נתרם על ידי לובה ואחיו לזכר הוריו וקהילתו. אדם לא דתי שספר תורה חשוב לו בסדרי העדיפויות הוא מודל המתאים למקומותינו.

והתמונה בבית הקטן של לובה בלב ניצנה, אי שם במדבר, הידקה לי את החיבור הסופי.

בן גוריון בכבודו ובעצמו משמאל. אשכול ישוב מימין. ובמרכז לובה מצביע על מפת קיר ענקית של חבל לכיש המתהווה. כאן ושם בערבוביה. אנחנו זה לובה ואליאב זה אנחנו בעצם.

וכדי לחתום את השילוב: כמה התרגשנו למצוא דווקא זוג חרובים שנטע לובה עצמו בראשית ימיה של ניצנה סמוך למועדון ! גם לובה נטע לדורות הבאים. אנחנו הדור הבא שהתקרא חרוב עד לאחרונה...

אני בטוח שמעבר לשבת המהנה של כולנו יחד כקהילה, ובפרט באירוח של ניצנה - מצאנו במסע הרחק גם קרבה בינינו וגם אותות לקרבה לשֵם שזכינו להיקרא בו.

בברכה,

צביקה ארן

עוז ושימבורסקה במחיר אחד

סיימתי הרגע (עוד דמעות) את ספרו האחרון של עמוס עוז "בין חברים".
ואז פניתי לתמצית שבגב הספר, שלעולם אינני קורא מראש. כך גם משתדל אני בסרטים. הרצון להיות מופתע לחלוטין.
מכל מקום, אלה ללא ספק "דיוקנאות מפליאים בעדינותם של נשים וגברים החולמים חלומות... פרטיים בצלו אחד החלומות הקולקטיביים הגדולים בתולדות המאה העשרים" בקיבוץ הדמיוני אותו ברא עמוס עוז - המקום בו "צמחה יצירתו".

ספר של סיפורים שמאפשר מחויבות מזדמנת ללא רגשות אשם - אך עדיף שייבלע בחטף מפאת השתזרות החוטים...

ואם בענייני פרס נובל לספרות עסקינן:
חוב ישן עם מותה של ויסלבה שימבורסקה, אז נמנעתי מלהצטרף למקהלת המקוננים.
וכל כך רציתי לפרסם את השיר שכתבתי עם ביקורה בארץ, שיסביר את ההתרחקות מההמוניות שבקרבה אליה.


לוויסלבה

חודשים שאני יודע על בואך
ולא מתכונן
כמתגנדרים שנדחקו לאולם

לו הייתי יודע להיות מעריץ
הייתי בא ונדחק גם

ממלמל שורות מוכרות, מהנהן
למשמע כותרת שיר אהוב,
מחייך כאנין המגלגל יין משובח
ומפורסם.

איך גיניתי עצמי באהבה - בהשראת השיר,
ומבעוד מועד נמנעתי
להסתפסף עם האחרים,
שאוהבים שירה.

(התמונה מאתר וויקיפדיה)

לא מהטובים שלי, אבל אחד שהיה לי חשוב לשחרר כבר זמן רב. כי לא נפרדתי ממנה.
אולי סנונית של אומץ לפרסם עוד משיריי ?

תנ"ך יומיומי ?

השבוע מסתיים מחזור נוסף של לימוד יומי של התלמוד. כל הש"ס. שבע שנים וחצי. מה שמכונה "הדף היומי". חגיגות גדולות בעולם הדתי - החרדי על פלגיו, הדתי לאומי - בארץ ובעולם.
שיטה מעניינת. תובענית. אבל כזו שמקהילה, מאתגרת. מצליחה לחבר ולו לפרקים.
בהשאלה החביבה עלי - כמו "שביל ישראל" שארז מחדש מסלולים למיטיבי לכת שהיו קיימים. אבל השיטה, ההמוניות, השיווק - הפכו אותי עממית, רחבה ולו בתודעה ובמסר.
אני שומע יותר ויותר אנשים שאומרים שהם רוצים בחייהם לגמור את שביל ישראל. קבוצות של מבוגרים שמיעטו לטייל ועכשיו יש להם מטרה ברורה ובת השגה.


ואל התנ"ך. לימודו די נזנח למרבה הפליאה במרבית הציבורים בישראל. החרדים חרדים מפניו. מהחילונים הוא נגנב כאג'נדה דוסית ימנית. הקושאן אליבא דבן גוריון, הפך לטאבו של המתנחלים.
(וראו פרק מסדרתו של ירון לונדון בנושא). וגם בתוך הציבור הדתי-לאומי-חרד"לי הנושא איננו פשוט. הפולמוס הגדול המתנהל ממש בימים אלה סביב אופן הלימוד של התנ"ך - האם "בגובה העיניים" - ממחיש אתגר זה (והנה הפניות לקרב המרתק - בלוג רב צעיר, הרב בן נון, הרב שלמה אבינר ואמנון בזק).


אני מעורב ביוזמה חדשה להנגשה מחודשת של התנ"ך לציבורים חדשים-ישנים. להחזיר אותו למקומו כטקסט המכונן שלנו. צריך אולי לומר בכנות - להפוך אותו לכזה. הוא באמת המכנה המשותף האחרון שאולי נותר לנו. יחד עם יהודי העולם ואפילו עם מוסלמים ונוצרים.


בקבוצות מיקוד ובסקרים מעמיקים שערכנו, מצאנו אצל החילוניים והמסורתיים עניין עצום - יותר מאשר אצל הדתיים. זוהי אולי שעת כושר, כמו שכתבה פעם אבירמה גולן. אם מקלפים את קליפת החשדנות, החשש ממי מלמד ומי עומד מאחרי זה ואולי רוצה להחזיר אותי בתשובה. אם הלימוד פתוח ולא מיסיונרי. מקבל ולא הלכתי - יש כאן אולי קהל מתחדש.


הנה סרטון שהפקנו כדי לסמן את הכיוון (הוא לקראת תיקון משמעותי). ללמוד את התנ"ך כל יום. פרק אחד ביום. 929 פרקים. שלוש שנים וחצי.


אבל שאלות רבות עדיין מונחות לפתחי כמי שמעורב בפיתוח הרעיון החדשני:


איך מייצרים הרגלים חדשים בעולם שטוף גירויים קצרי מועד ? איך מביאים אותנו לצרוך תרבות ותוכן מורכבים, מבלי לפשט ולהתחנף ? איך מגישים מחדש את התנ"ך כדי לקרבו לציבורים שהתרחקו ממנו ? האם קריאה יומית או שבועית בכל הארץ והעולם, מלווה ברעש ומעטפת תקשורתית - יש לה תקומה בימינו ? והאם זה בכלל יסייע במשהו לבניית שפה משותפת
ואני ? אני בכלל "טיפוס" תלמודי. תרבות השיח והמחלוקת שנעלמה מעם ישראל (הנה תזכורת למאמר שלי מערב תשעה באב לפני שנתיים... עלינו בעצם. החלק השני הוקדש ממש לישוב).




הרב בני לאו, שהוא בין המובילים של יוזמת התנ"ך היומי, נאם לאחרונה באירוע הזיכרון במלאת שנתיים למותו של אריה לובה אליאב על שמו קרוי הישוב שלנו.
הוא סיפר על כתביו של לובה השזורים רעיונות, מטבעות לשון וציטוטים מספר הספרים. פרקי נבואה של ממש. אלא שלהבנתו של הרב לאו, השבט "שלו" שהיה יודע לזהות את הרבדים והעומק - לא מוכן לקרוא את תכניו של לובה. וקבוצות אחרות שמזדהות עם ערכיו של לובה, לא יבינו את העושר והעוצמה התנכיים הטמונים בכתביו.
צריך לתרגם היום את הדברים ו-Google Translate איננו מספיק לצורך כך...


אשמח לשמוע את רעיונותיכם.

המחאה שהייתה, המחאה שתהיה

תל אביב סוערת הלילה. יש מי שחושב שהניצוץ שהיה חסר - נמצא.

הפעם גם הבנקים על הכוונת, כפי שצפיתי באין ספור שיחות לקראת (כתבתי זאת בבלוג אולי ?!).

אבל בהשוואה לשנה שעברה - אלה להבנתי קבוצות-קבוצות של בעלי אג'נדות שלא יצליחו לעורר את ההמונים כמו בקיץ ההוא באין סיפור אחד מסעיר ורותם. מה שלא יהפוך את הקיץ הזה לשקט יותר בהכרח או את המחאה לפחות משפיעה. גם אם לא יכתבו עליה מחר ברוב העיתונים, זולת הארץ.

ימים לפני חגיגות השנה למחאה חשוב לסכם את השפעות הגל הקודם. ברמת התודעה קרו שלושה דברים לדעתי:

1. השיח הפוליטי התרחב. יש יותר מאופציה נאו ליברלית. השיטה איננה מקודשת עוד. הראש מעט נפתח... המפה איננה רק שמאל וימין מדיני...

2. הפרט חש בעוצמה ומשמעות - במחאה חברתית, בנכונות להצטרף להפגנות שאינן משוקצות עוד, בהתארגנויות אזרחיות מרובות, במחאות צרכניות רחבות. הבנו שיש לנו כוח.

3. הם מפחדים. במסדרונות השלטון. בחברות הגדולות. אי אפשר להעביר כל החלטה. יודעים שהכל תחת זכוכית מגדלת. עוקבים אחרי מחירים והחלטות. הרושם גם חודשים אחרי המחאה לא תם להערכתי.

ובפועל משהו השתנה ? לא משהו מורגש כנראה.

אבל השינוי התודעתי החל לגלגל משהו.

FROM THE START UP NATION TO A KEEP UP NATION

כמה הערות מאוזנות על המצב:


1.
דוח המבקר - אותו לא קראתי כמו מרבית המגיבים - מתאר את המציאות הישראלית. השריפה הייתה כבה ללא מאות עמודים לולא המוות הנורא של צוערי השב"ס. הם זימנו אותנו במותם לקבל CASE STUDY בן מאות עמודים. הפעם קוראים לזה: שירותי הכבאות. זה נכון בכל חלקת יער אחרת, כמעט.
בעיניי השבר מבטא התנהלות ישראלית שמקדשת את היוזמה, האילתור, היצירתיות, ה-EXIT, ההמצאה - ולא את היכולת לתחזק, לנהל, לקיים שגרה.
לא מקרי שדוגמא מתחום החירום, הפתאומי, האסוני מזעזעת אותנו כל כך - ומחייבת דווקא התנהלות שיטתית, סזיפית, רוטינית, יומיומית של כבאיות, לוחמי אש, כשירות וציוד.
אנחנו לא יודעים לעשות את זה במקומות האפורים ביותר של עבודת הממשלה, החינוך, הגינון - וגם לא בנושאים הבוערים לכאורה יותר.


מזה זמן שאני, דווקא בתור יזם שגם מקדש את ההקמה והבריחה קצת - מזכיר לכל המתרפקים על גאוניותנו בדמות "אומת ההזנקים", כשמו של הספר רב המכר עלינו:
זיכרו שהאתגר הגדול של מדינת ישראל הוא היכולת להתקדם שלב לניהול המדינה.

2.
משרד האוצר שמנהל את המדינה בפועל לא יכול להיות בעל הסמכות - ללא אחריות.
למי שלא מבין איך הדברים מתנהלים לא מבינים מדוע נתפלים לשר האוצר, אבל המסר הוא החשוב ביותר (כפי שתיאר סבר פלוצקר והרבה פרשנים אחרים הבינו זאת).
ושלא יבהילו אותנו כלכלנים על פריצת התקציב. הכל עניין של ניהול סיכונים ואיזונים.




3.
מבקר המדינה באופן כללי חורג מסמכותו שבחוק. כבר שכחנו את זה... התיזה שלי עסקה בדיוק בנושא זה לפני כמה שנים כבר.


שבת שלום.

מיזמות לטובת החברה והממשל - לשינוי השיטה

כתב העת המצוין Stanford Innovation Review הפנה לאחרונה לבלוג שעסק בשאלה החשובה: איפה היזמות לטובת החברה והממשל ? (Courtney Martin, Instagram-Style Innovation in the Public Sector).
מכירת אינסטגרם עוררה את התהיה מדוע הרעיונות הגדולים הולכים רק לשוק הפרטי ? צריך פתרונות פשוטים ויצירתיים גם בעולם הציבורי.

Annie Leonard, founder of The Story of Stuff, says that while our "consumer muscles" have gotten a great workout over the last few decades, our "citizen muscles" have grown anemic. We've created gods out of entrepreneurs like Steve Jobs, inspiring a fresh batch of the most innovative graduates each fall to aspire to go into the tech industry; all the while, the public and government sectors are starving for their ingenuity and energy. 

אני שותף לקבוצת צעירים מודאגת שכזו המנסה לחדד זווית מסוימת בבעיה - Young Professionals וההזדמנויות שלהם להשתלב במערכות ההשפעה.

הבעיה רחבה הרבה יותר והיא הרפיסות שדרדרנו אליה את המגזר הציבורי בישראל בהזנחה רבת שנים, בהתעמרות ובזלזול. אלה הפקידים שאנחנו "יורדים" עליהם שצריכים לתת את המענה ללא קשר לתפיסה האידיאולוגית בה מחזיקים. בין אם כרגולטורים מושחזים, ובין אם כנושאי העול האיכותיים במתן השירות.


ה-Civil Service חייב להיות המקום הטוב ביותר.
ואם ניזכר במחאה שהפנתה אצבע מאשימה ותובענית כלפי הממשלה שצריכה לספק צדק חברתי. מי אמור להגשים את הפרטים של חוק חינוך מגיל 3 ? מי עומד מאחרי העבודה הסיזיפית שמממשת את המדיניות ?
יש לנו ציפייה שמקצוענים יהיו שם עבורנו.


עכשיו צריך לחפש במצעים, בוועידות האידיאולוגיות, בסדר היום הציבורי, במחאה - קריאה לחיזוק המגזר, לרפורמה מעצימה ועוד.
הנושא ההכרחי כל כך בכל שינוי - לא יימצא שם. הוא בכלל לא חלק מהגדרת הבעיה ותחושת הדחיפות.


ואני מציע לתפוס טרמפ ולומר מעתה:
שינוי שיטת הממשל, הבחירות והמנהל הציבורי.

זרעי קיץ

בחירות ב-4.9 ככל הנראה.
משהו טורד את מנוחתי בימים האחרונים. תמיד ריח בחירות מעלה בי את רמת האדרנלין ורמת השיטוט ברשת לעוד הערכה, סקר או סימן מעיד על משהו...
אבל הפעם זה הרבה יותר מזה. מיצים בחיך של עיתונאי עבר שמקלף שכבת אבק... סקרנות של חובב שרלוק הולמס שמאבחן סיפור מתח עם אקדח - אולי מפלסטיק - שהונח ברחובות במערכה של הקיץ הקודם... בוגר תיאטרון שמזהה טרגדיה יוונית המצריכה דאוס אקס מכינה ("אלוהים מתוך המכונה", פתרון פלאי בסיום) שיתיר את הסבך... חוקר מדיניות ופוליטיקאי חובב מהשמאל המתון שמתרגש ממציאות שצריך להבין, להסביר ולפענח...


איך מסבירים את הפער בין מה שקרה בקיץ הקודם, ההתעוררות כולל יציאה לרחובות, שלל ההתארגנויות האזרחיות שהארץ לא ידעה מעולם, תחושת הערך והמשמעות שלנו כאזרחים - לבין הסקרים שמצביעים בדיוק על אותה המפה. עולם כמנהגו נוהג ?!
מצד אחד הבטחה לקיץ חם, סוער, שמחזיר את המחאה ויחד עם אלה תוצאות גם בסקרים המצביעות על חשיבות הנושאים הכלכליים והחברתיים. אבל אין לכך כמעט שום ביטוי בתמיכה במפלגות, בשינויי הגושים, בתנועות חדשות (גם עליית לפיד על חשבון קדימה, איננה מצטיירת כמענה למחאה גם לא הטיפוס של מפלגת העבודה בעוד כמה מנדטים).


כותב אלדד יניב (ממובילי "השמאל הלאומי"), שגם אם לא מאמינים לחזרתו בתשובה הוא אחד שמבין בשטח ובפרובוקציות ואפשר בגזרה הזו להאמין לו שלא ירפה:

למה יש בחירות בזק? כי הסדר הישן רוצה עוד ארבע שנים כיסא. הסדר הישן רוצה לגנוב את המדינה לעוד ארבע שנים. הסדר הישן מפחד מהדור שלנו. נראה לכם שתגנבו מדינה שלמה בבחירות בזק? שתגנבו את החלומות שלנו לעוד ארבע שנים? תשכחו מזה. אני הייתי שם בסדר הישן. הנכלולי מכולם. אני יודע בדיוק איך ולמה הם מתכננים לגנוב מדינה שלמה לעוד ארבע שנים בבחירות בזק. זה לא ילך להם. כי אנחנו נעמוד מולם. זה הרגע. זה הקיץ. זו האחריות שלנו. וניקח אותה. הולך להיות לכם קיץ מטורף שלא חלמתם עליו. תסניפו את הסקרים. בקלפי הכל יהיה הפוך. איפה שאני מסתובב רוצים תיקון. רוצים את הסדר הישן בבית. גם אתם יודעים את זה. אתם מבוהלים מזה. אז אתם מנסים לגנוב. זה לא יילך לכם. מול הכוחנות שלכם נעמוד אנחנו. עם הרבה אהבה ואמונה והתקווה תנצח. רוצים בחירות? תקבלו קיץ שלא חלמתם עליו. וקלפיות כמו בחלומות הכי שחורים שלכם. הסדר הישן הולך הביתה. הביתה. תקלטו. לא מאמינים? נדבר אחרי הקיץ ונפגש בקלפי. זו המשמרת שלנו.

זה נכון שכל בחירות מזמינות רחשים והתרגשות וציפייה להפוך ולשנות. זו מטרתן. זו האווירה שכדאי שתיווצר בדמוקרטיה בריאה. הזדמנות שנוצרת בזכות תקציבים שמנפחים אוויר חם, אנרגיות התחרות האנושיות - ואולי הפעם התוצר המתבקש של קיץ 2011 המלהיב, המסעיר והמרגש ?


האם באמת משהו מבעבע כמו שהרשת רוחשת ? כמו שארגונים משדרים ? כמו שהשטח מבעבע ?
או שתהיה לכך השפעה מינורית בדמות כמה פנים חדשות, לפיד כמפלגת הטרנד, התחפשות קולקטיבית למפלגות חברתיות וכמה מנדטים מכאן לשם ?


משהו צריך לקרות בקיץ 2012. אם לא באיראן - אז כאן. אם לא ברחובות תל אביב או בסניפים בוערים של בנקים - אז בקלפי. ואם לא, זהו גם דבר גדול שיקרה להבנתי. מפח נפש ואכזבה מרה.


אז הלכתי לדלפי. עם כל ההזהרות והתמונה "נכון לאותו היום", עם קצת העמקה מעבר לתרשים בודד בעיתון - האפשרות היחידה לחוש תזוזות ססמיות בזמן אמת היא עדיין סקרים.
שוחחתי ארוכות עם חברים סוקרים. 50% מהישראלים אומרים שהם בוחרים לפי המחאה ונושאים חברתיים. תמיד היה כך לדעתם. בפועל כמובן שהחרדה הקיומית המפומפמת גוברת בקלפי ("רוצים את מי שידפוק את הערבים - ובוחרים בסופו של דבר את מי שידפוק את היהודים", היטיב לסכם חבר אחר).
אבל הסוקרים גם גוזרים על עצמם צניעות. בעיקר אחרי הקיץ הקודם. פתאום הייתה שיחה ללא ימין ושמאל מסורתי של שטחים ושלום.
ואולי ההשפעה תהיה אחוזי הצבעה נמוכים יותר. ואולי אנחנו בעיצומו של מרתון ארוך שהתוצאות שלו - כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים - יקחו עוד כמה שנים לחילחול. ואולי לפיד עם נבחרת מרשימה ירסק רת קדינה - אבל לא יצליח לגנוב מהליכוד. ודרעי ישבור את הגוש... דברי הסוקרים שרק הגבירו את תנודת בלוטות הטעם והחשק להעמיק ולהבין, כי עדיין לא הצלחתי לגשר על הפער בין המציאויות השונות שחיות עדיין במקביל, אך יצטרכו להיפגש בשבועות הקרובים...
אני מרותק מהתפתחויות ובעצמי לא מצליח לגבש עמדה מושכלת מה באמת סביר שיקרה.


בפוסט שלי המתעד ביקור באוהל המחאה ברוטשילד שלושה ימים אחרי ההתחלה (17.7.2011) - הייתי נרגש אך ספקן ולא הצלחתי לראות את הנולד. זה רק מדרבן אותי לנסות טוב יותר הפעם...


זהו תחילתו אני מקווה של הבלוג הפוליטי שאמור ללוות את הקיץ הקרב ואת הבחירות.

בחזרה לאסיפה המכוננת, האג'נדה של הבחירות הקרובות

מה יהיה הנושא המרכזי שעל סדר היום בבחירות ההולכות ומתקרבות ?


פגשתי את אחד מראשי המחאה הבולטים ביותר בשבוע שעבר.
הוא הודה שלא ברור אם ועל מה ייצא עם ישראל מחדש לרחובות. שאין מחאה, יש אוסף של מחאות שינסו כל אחת להבעיר מחדש את השטח. שיש פער בין נושא, עיתוי, הזדמנות שיכולים להקהיל המונים - לבין המסרים המורכבים והרחבים אותם דורשים מהממשלה. שבכל מקרה חייבים להתרומם הפעם מעל האג'נדות הצרות יחסית של דיור או יוקר מחיה. ושגם אם ינסו למשוך את השטיח ולהכריז על בחירות (מה שלמעשה קרה מאז פגישתנו) - הצלחת המחאה תהיה בשינוי הנושאים שעל סדר היום, בבחירות על שאלות חברתיות-כלכליות, בשינוי קו השבר הפוליטי המסורתי של ימין ושמאל מדיני.
מבט מפוכח ונבון על מציאות מורכבת של אותו מנהיג אמיתי.


ובאמת יותר מתמיד יש סיכוי שעל סדר היום יהיו סוגיית "השוויון בנטל", "איפה הכסף" - כפי שמרחיב אותה יאיר לפיד להיבטים אחרים. ואולי מעל הכל שינוי שיטת הבחירות והממשל שמאפשרת לנצל את המנגנון לטובת סקטורים צרים. כך לפחות מרגיש "הרוב".
(בעניין זה ראוי לשים לב שישנו קונצנזוס על הצורך בשינוי המופיע בכל מצע והסכם קואליציוני - אך הקושי הוא בלגבש הסכמה על מה תהיה אותה רפורמה... הצעות מעניינות ובשרניות יש למכון הישראלי לדמוקרטיה ולארגון "יש סיכוי". לא סיסמאות - כי אם צעדים קונקרטיים שאפשר לברור ולבחור. בהזדמנות אחרת אתייחס להצעות המעניינות ולהשפעתן, לאחר שפעם כבר הלכתי שבי אחר רעיון הבחירה הישירה שקסם כל כך וקרס).


אישית אני חושב שלצד האג'נדה האזרחית יהיו חייבים כוחות הימין לבדל עצמם עם נושאים ביטחוניים, איראן, נאמנות או קלפים אחרים.
אין סיכוי אולי להחליף ראש ממשלה הפעם - אבל יש סבירות גבוהה בעיניי - תוך התעלמות מהסקרים הנוכחיים - שיהיו כמה שינויים משמעותיים, כוחות חדשים, פנים מרעננות, אולי שובר שוויון בדמות אריה דרעי ואלמנטים מפתיעים (קובי אוז ? שלמה ינאי ?).


ההצעה המהפכנית ביותר שאני יכול להציע היא לנוכח ההזדמנות ההיסטורית, לא להיסחף שוב לשגרה של אחרי בחירות שתמסמס שינויים משמעותיים ואפשרות למהפכות נדרשות. צריך לכנס מחדש את האסיפה המכוננת ששונמכה לכנסת ישראל הקבועה בטרם מיצתה את תפקידה. אולי לא נגיע לחוקה מלאה וחגיגית - אבל נגבש כמה כללי משחק חדשים שיאפשרו לישראל להיות מדינה ריבונית ומתקדמת, עם לפחות שיטת בחירות וממשל מתוקנת, ואולי עם מנגנון חקיקת חוקי יסוד בטווח של כמה שנים.






ואנקדוטה קטנה: ב-9.11.2012 אם וכאשר יכהן בנימין נתניהו כראש ממשלה (וגם אם יקרה הלא יאמן - הוא עדיין יהיה כנראה ראש ממשלת מעבר) - הוא יהפוך לראש הממשלה השני אחרי דוד בן גוריון במשך זמן הכהונה שלו. בכך יעקוף את יצחק שמיר (למרות שמדובר בשתי קדנציות נפרדות במקרה של ביבי).

ימי עצמאות בחמישי !

הנה הצעה שלי מלפני חמש (!) שנים שהתפרסמה ב-YNET:

אנחנו בלאו הכי לא חוגגים כמעט אף פעם ב-ה' באייר. שימו לב: 15 מתוך 20 ימי העצמאות הבאים יוקדמו או יידחו, לרוב ליום חמישי. אז אולי כבר נקבע את יום העצמאות ליום חמישי בשבוע?

פורסם:  25.04.07, 12:33

יום למחרת יום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל הוא הזדמנות להפיק לקחים באשר לכמות הבשר שנקנה למנגל בשנה הבאה, למועמדים הראויים לפרס ישראל מטעמנו ולפרקים המומלצים להכנה טובה לחידון התנ"ך השכונתי – לקראת השנים שיבואו לעצמאותנו. ח"כ יואל חסון הזדרז להפיק לקחים והציע חוק להאריך את החגיגות ליומיים, לנוכח הסיפור המופלא של הקמת המדינה וגם כי בשנה הבאה חוגגים 60 עגול ומרגש.

משיכת החגיגות על פני יומיים נשמעת כמו בזבוז משאבים למשק והזדמנות מיותרת לעוד חופש לא מוצדק. אבל הנה הצעה שיכולה להצדיק גם רעיון פופוליסטי שכזה: יום העצמאות נחוג כידוע ב-ה' באייר, אלא שכדי שנוכל לציינו ואת יום הזיכרון הצמוד אליו בימי חול – הוא מוקדם או נדחה לימי שלישי, רביעי או חמישי בלבד. (אגב – הכרזת המדינה התרחשה כזכור ביום שישי אחר-הצהריים ולכן לעולם לא נחגוג את יום העצמאות ביום בו באמת התקיים...). יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ופעולות האיבה איננו יכול להתקיים אף הוא בשבת או במוצאיה – ולכן נותרנו עם פחות מחציו של השבוע המתאים לחגיגות שלנו. בחשבון פשוט – ברוב הפעמים אנחנו לא באמת חוגגים את יום העצמאות ביום העצמאות...

בעשרים השנים הקרובות (2008-2027) יידחה יום העצמאות או יוקדם ב-15 מתוך עשרים ימי החג. אז אם כבר לא חוגגים ביום עצמו – אולי נקבע אותו ליום נוח, קבוע, ודאי – שגם ייתן לנו למשוך בקצת את החגיגות (רשמית או שלא), נגיד יום חמישי של השבוע בו חל ה' באייר ? בעשרים השנה הקרובות בלאו הכי כמעט בחצי מימי העצמאות העתידיים לבוא עלינו לטובה יוקדם החג ליום חמישי (9 פעמים !) – אז למה לא לקבעו ככזה מיום העצמאות השישים למדינה והלאה (בשנה הבאה נחגוג בכל מקרה ביום חמישי, לאחר שהחג יוקדם משבת).

רב מכובד פנה אלי לאחרונה לבדוק מתי בדיוק חל מועד ישראלי לטובת ידיד מהתפוצות. התאריך העברי חד משמעי – אבל איך חוגגים בישראל לא ברור תמיד... והוא רוצה לתכנן קדימה את אירועי הקהילה. שאלו גם את יהודי בריטניה שהזמינו אולם יוקרתי ונתקעו איתו ביום הלא נכון - אחרי שכנסת ישראל וממשלתה דחו ברגע האחרון את יום העצמאות (לפני שנתיים רק בחודש פברואר הוזז רשמית יום העצמאות כך שלא ייצא שיום הזיכרון בימי שעון הקיץ יחול במוצאי שבת). 

תיקון הלוח היהודי, על ידי הלל השני במאה הרביעית לספירה, איפשר ללא מחשבים ומתכנני מדיניות תחשיב מדויק שמונע ימי חג ומועד בעייתיים. אז בואו לא נחכה לשנה הבאה ונעשה רפורמה שתייצר ודאות ונוחות לדורות קדימה. חגיגות מוארכות – אבל ללא פגיעה ישירה במשק. כמו בחגים נוצריים ואמריקאיים רבים המודבקים לסוף השבוע, נצמיד את החג ליום ולא לתאריך שבלאו הכי איננו מכובד ברוב הפעמים. גם ביהדות שבתות מסוימות בספירה מוקדשות למשהו ללא קשר לתאריך המדויק באותו החודש: ימי העצמאות מעתה ואילך ביום חמישי בשבוע בו חל ה' באייר. חגים שמחים! 

סבתא שלי ומיקרוסופט R&D

סבתא רבקה עוד מעט בת 83 ולא מוותרת על כתיבת מיילים. בקושי רב היא מתמרנת בין המיומנויות של הנעת עכבר, הבנת המסך שכל כך טריוויאלית לנו וביצוע פעולות בין יום המלל שמעובד, ממויין ומסונן במוחות הממוחשבים שלנו הצעירים בקלות. והיא שולחת למרות הכל.
חיפשתי משהו שיתאים לה. תוכנה מינימאלית. כמה לחצנים, כמה שפחות הסחות דעת. לא רק פשטות שימוש - אלא ויזואליות ממזערת ובהירה.
חשבתי שיש כאלה רבות לשכבת הקשישים הגדולה. לא מצאתי בהרבה חיפושים אינטרנטיים במשך השנה האחרונה. רובם מפנים לתוכנות מוכוונות מבוגרים - אבל עדיין מסורבלות ועמוסות.
הודות לאשל, מילבת ומרכז המידע של עזרים - הופניתי לאחרונה ממש לתוכנה חביבה שנקראת ELDY. ארגון ללא מטרת רווח מהאיחוד האירופי שגם תרגם את התוכנה לעשרות שפות - עברית ביניהן.
הבסיס של התוכנה - מושלם, תוצאת התרגום מעט עקומה עדיין, אבל איך זה שאין תוכנות רבות כאלה ? מה מסובך בלעקר ולמחוק 99% מה-GMAIL או מ-HOTMAIL ? איך שתוכנה כזו לא קפצה מיד ? למה צריך ללמד קשישים להתרגל לתחכום היתר שלנו ולא להתאים להם מקל הליכה ? סבתא שלי כל כך מאושרת מהתקשורת החדשה עם העולם והיא כל כך קשה לה עדיין. יש התאמה מובנית ויכולת שינוי ממשק לכל כך הרבה כיוונים - רק לא להפחתה ולפישוט.


לא הייתי כותב על זה, לולא הוזמנתי בדיוק באותו היום של ההתקנה הלא מוצלחת אצל סבתי - גם לכנס מרכז הפיתוח של מיקרוסופט אחר הצהריים בנמל תל אביב. היה כמובן מרשים ומפנק והמוני ברבים כנראה מברנז'ת ההיי טק והסטארט אפים של התעשייה המקומית. אפשר היה להזיז שם כדורים רק במבט על המסמך; לסמן מפות עם העיניים; לזהות עצמים מרחוק עם שלל אמצעים מתקדמים; לפתוח ולסגור תוכנות בהינף יד (כמו ב-Minority Report). שלל המחשות מלהיבות של חזית הטכנולוגיות בארץ ובעולם.


אני הסתפקתי בחדשנות זוטא - שירות למידע על ערך תזונתי ONLINE באמצעות סריקת הבר קוד של המוצר (Fooducate). די והותר.


ואיך זה שאין לסבתא מזור בפיתוח לאחור - כלומר שנמוך (=שדרוג לפחות) של תוכנות והתאמה של דואר אלקטרוני עלוב כדי שתוכל לתקשר איתנו ?!

זיכרון חדש בכלי ישן: איך לציין את יום השואה ?

(דואל לעדי אלטשולר ידידתי שהבוקר התפרסמה בידיעות אחרונות יוזמתה מהשנים האחרונות שמתרחבת לערוך "סאלון זיכרון" של צעירים ברחבי הארץ כדרך עדכנית לציין את יום השואה שמשתכח מלב צעירים):

עדי היקרה,

קראתי הבוקר ב"ידיעות אחרונות" על היוזמה הברוכה שלך להתמודד עם הצפת נושא השואה ויום הזיכרון בקרב צעירים.

כמוני כמוך. הרגשתי שגם עבורי, בן דור שלישי לניצולי שואה, שכל חייו עסוק בחילוץ הסיפור של סבתא, תיעוד והנצחה - נושא חותם אמיתי - ולפתע פתאום לא שם לב ליום המיוחד הזה. הדברים עוברים לידי.

עכשיו סביב גידול הילדים אולי קצת בזכות הגנים מרגישים יותר את החגים ובתוכם ימי האבל (אם כי יאלי ואוריה קטנים יחסית, ואצלם מדלגים כמובן על מלוא המשמעות של ימים אלה עדיין).

לאחר כמה שנים של ממש התעלמות מלווה בבושה ויסורי מצפון חשבתי כמוך שצריך לחדש, לדרוש בעדכניות את המשמעות של היום.

לפני כ-6 שנים לערך התחלתי באימוץ מסורת משלי.

כדברי ברל כצנלסון - נטלתי קצת מזה ומזה ויצקתי משמעות חדשה.

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש".

אני נוהג בימים שבין ליל הסדר לערב יום העצמאות מנהג אבלות ואינני מתגלח כמצוות ספירת העומר. זיכרון חדש בכלי ישן.

אך המשמעות שלי היא לאומית. לידת העם בפסח על תלאותיו והגלגולים לארץ ישראל. ההמשך בחלוף דורות רבים - ביום השואה. הסיום ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

בערב יום העצמאות אני לובש חג ומסיר מעלי את העטרת המגרדת שכל השבועיים וחצי הללו לערך לא מאפשרים לי לשכוח באיזה תקופה אנחנו...

ברוכה תהיי על היוזמה המצוינת והחשובה.

***
ובעקבות כתיבת הפוסט - עדכנה אותי חברתי משכבר הימים אפרת ריגר בוכריס שגם ד"ר דוד נחמן נוהג כך והסביר וסיפר על כך בהרחבה במוסף מקור ראשון לאחרונה.

אגדה שיתופית - המדריך המקוצר לחשיפת שותפויות אמת רב-מגזריות

מאמרון שלי (יותר פיליטון...) שפורסם בעיתון בית הספר למדיניות ציבורית של האוניברסיטה העברית.

בילדות החזקנו באוסף, גוגואים או מחנה "בשותף" (שניהם במלעיל). זה היה שם קוד למשהו שנאלצנו לחלוק, גם אם הצגנו אחווה לבבית בניהולו המשותף. מאז כל צעד הוא שותפות בעולם החברתי-ציבורי. משרדי ממשלה חוברים לעמותות ולתורמים, לעסקים או לעצמם ומשתתפים, ומשתפים. שותפות לקידום נחלים ושותפות לעצירת מחלות. שותפות לשיתוף שוטף.

זהו BUZZWORD שנושאים את שמו לשווא. כתוצאה ממשילות ירודה (מִמְשָׁלוּת, אם נדייק במשמעות המונח), בשל אטומיזציה של ארגונים, פירורי תקציבים, התפרקות המדינה ממעמדה, שוויון לכאורי בין השחקנים, וריבוי בעלי עניין ותקשורת פתוחה – על כל אלה ועוד מקימים שותפויות בכל פינה.

ובאמת אין ברירה. כדי להעביר מהדק מצד אחד לשני – מערבים בשותפות אינטר-גלקטית, בין-משרדית ורב-מגזרית את כל הנוגעים בדבר. חשוב גם להזמין את מחזיק הדומיין ברשת שכתב כמה פוסטים בתחום; את שליח הפיצה הקרובה; את הקרן הפילנתרופית שאולי תממן את החגיגה; ואת משרד הגמלאים – כי כולנו נהיה כאלה מתישהו, אם נספיק.

ולמה זה מעצבן?

• כי איפה שצריך ואפשר לפעול – עוצרים ללא צורך. פעם קראו לזה הקמת ועדה. והיום חרדת הביצוע ומשבר היישום עוברים דרך שותפויות כמפלט בטוח.
• זה לא מביא לתוצאות טובות יותר בהכרח – אלא לתהליכים אינסופיים, שמרנות, מגושמות. ל"ערים מוכות שותפויות" ולמחלת הפרוייקטיטיס.
• אם כל ניהול הוא שותפות – יש זלזול וניהול סתמי ואין רגישות והתמקצעות בהובלה רבת מוקשים. רק עובדים אחד ליד השני, כי אין ברירה אולי.
• ואז כשצריך שותפות על אמת – כולנו עייפים משותפויות... או קוראים לזה כך ומכופפים ידיים מאחרי הגב.

אז מתי זה אמיתי ומתי זה רק קישוט של כיבודים ואינטריגות ? הנה מדריך מקוצר, שנולד ללא שותפויות:

בעזרת השם: קודם כל, שותפות היא לא שותפות כי מכנים אותה כזו. כמו חבר ב-FACEBOOK.

יש שיאמרו שרק חיבור בין כל השחקנים בתחום לשינוי מקיף שבתחום אחריות המדינה – יש מקום להכתיר זאת בתואר היוקרתי. אני מוכן לקבל פחות מזה ובתנאי שנשתמש בכינוי במשורה.

בין סטוץ לחברות: שותפויות קצרות טווח, אד-הוקיות לצורך הפקה או אירוע מסוים הן לכל היותר שיתוף פעולה. שותפות היא כבר מערכת יחסים ממוסדת משהו, מתמשכת. מחויבות.

מרבה לוגואים – מרבה דאגה: קשה למצוא שותפויות אמת אם אין בנייר המכתבים מקום מרוב סמלילים של ארגונים, משרדי ממשלה וחברות עסקיות. זו קופרודוקציה שברירית ולא שותפות, סביר להניח.

כדור הוא עגול – שולחן הוא ישר: שולחן עגול שנועד להיוועצות הוא מבורך, אם הוא כן ומשתף באמת (גילוי נאות: יש לי רגל בקידום תהליכים כאלה). אבל בתהליך ביצועי חייבים מנהל או גורמי אופרציה ברורים ולא אוסף של פרטים שלא יוצרים שום סינרגיה ("אגבור" בעברית).

וצריך אולי אחת ולתמיד לייצר דרגות שונות כמו תורמים לאוניברסיטאות. כמו במשרדי עורכי דין. לא כולם שותפים באמת. אחד שותף מוביל, אחר שותף זוטר, שותף ידע, תומך או משקיף. במקום לשחק משחק של שוויון ודמוקרטיה כשאלה לא נחוצים באמת – צריך לקרוא לכל ילד בשמו. הרבה יותר פשוט, גם אם לא מכבד ונעים כמו "שותף".

איפה הכסף?: ריח הכסף מבאיש שותפויות אמת. אל תאמינו לשותפות שמתחילה ונגמרת בפילנתרופ שמכתיב לממשלה את סדרי העדיפויות שלו תחת הכותרת MATCHING ("מִימוּל", כחידוש לשוני על יסוד מימון+מול).

רק ריבון: שלט שיפוץ של דרך צדדית שראיתי לאחרונה כיבד את משרד הבינוי והשיכון על סמלילו המיושן ואת החברה הלאומית לדרכים ואת משרד התחבורה ואת העירייה והחטיבה להתיישבות ומשרד החקלאות ופיתוח הכפר ונגב-גליל... כל אחד וסמלו המכוער. רק המנורה של מדינת ישראל נפקדה משום מה. או של רשות המסים ושלנו כמשלמים על הפרויקט. אם תשאלו את הפקידים – זו עוד שותפות מוצלחת. אבל לא להתבלבל. זאת נקראת לדידי "עבודת הממשלה".

לסיכום, הייתי רוצה לומר שצריך לתת לממשלה למשול; לעסקים – לתרום ולהירתם; לארגונים לאתגר ולהשלים. אולי נזדקק לקצת פחות שותפויות ונראה קצת יותר מעשים... אבל בפועל במציאות המורכבת - אין אפשרות לקדם לבד שינויים משמעותיים, במיוחד בחברה ובשיטת משטר סבוכים כל כך. השותפות היא כלי מרכזי. כשהיא באמת מתקיימת.

ויכוח תאולוגי עם ידיד (חלק ראשון ?)

רק חמישית מעם ישראל, כך הבנתי, יצאה ממצרים. אבל זה הסיפר (נרטיב) של עם ישראל. לא הנותרים מאחור, הרוב.

אם הוויכוח בינינו הוא על נרטיב עדיף - ייתכן ואני בצד המפסיד. במבחן ההישרדות הוודאית - אני גם בצד שנוטל סיכון ולא "הולך על בטוח".

היהדות החרדית וכנראה גם היהדות שלך - תחזיק מעמד ותעמיד עוד דורות. לא ברור כמה, לא ברורים המחירים, אבל המתכון חד משמעי.

חיים מסוגרים, חומרות וסייגים, כפייה וקפדנות, משמעת ולמדנות - הם דרך ברורה לשמירה על גרעין יהודי לנצח. ואני לא מזלזל בכך, אפילו לפעמים מקנא בפשטות הזאת.

אלא שאני בחרתי להימצא - כמו יהודים בכל הדורות - במתח שבין המודרנה, העכשיו, השפעות הסביבה וה"גויים" לבין הרצון העז, הקיומי, הבסיסי - להישאר יהודי.

ולאורך הדורות יהודים התמודדו תמיד עם שאלות של השפעה זרה, ולמרות סיפורי חנוכה - שאלת הדחייה והקליטה מורכבת ולא נהירה. האם הארמית וההשפעות ההלניסטיות לא חלחלו ? האם רעיון שבעת הימים ואפילו האלוהות האחת איננו מוטיב שנמצא בתרבויות עתיקות באיזור (וראה ספרו המטלטל של עמוס קינן שושנת יריחו).

ליקטנו ובררנו תוך שימור וזהירות. חידשנו ופרצנו, העזנו. מכאן כוחנו כנראה.

ואני ניצב במרכזו של הרצף היהודי הזה של הדורות, אבל גם הרצף של איך להיות יהודי, כאן ועכשיו.

ובוא נזכור קודם כל שהרצף הזה של קיום יהודי הוא אין סופי, אסימפטוטה שכל ניסיון למלאה, להתקרב להשם, לקיים כל תג קלה כחמורה בתרי"ג מצוות - איננו אפשרי למעשה. גם אנחנו בוררים ומלקטים. כמו לאורך הדורות. מדגישים ומפחיתים. ולעולם נהיה אפולוגטיים.

אין אחידות בעבודת השם. אני גורס שזו הייתה כוונתו. כוונתה. כמו שעלייך יביטו כחפפן דודיי בבני ברק - אותי בוודאי יתייגו כפשרן. אין לכך סוף.

ואני מודה שהדרך לא תמיד ברורה והביטחון איננו מוחלט, אבל אמר פעם מישהו שלהיות יהודי זה לשאול בכל בוקר מה זה להיות יהודי. אני כזה. וכך אני שומר על יהדותי.

הרצף הוא בסכמטיות בין אתאיזם ויהדות כתרבות (שנמניתי על חסידיו מתישהו) אל יחס לאל לא ברור (אגנוסטיות, שלא מובחנת בארץ) ועד לאמונה באל עם ובלי שרשור מעמד הר סיני ונגזרותיו...

שיטתך - נוחה יותר. אני מקנא. היא סדורה וברורה.

שיטתי - מורכבת, כואבת, לא פשוטה להפצה - אבל היא גם שיטה. מסורתיות איננה "פשרה" או כותרת ריקה. היא דרך שלולא ההגמוניה האשכנזית (הליטאית בעיקר) - אולי היינו נהנים ממנה יותר.

נולדתי אדם. בחרו עבורי שאהיה יהודי - ונטלתי זאת על עצמי במרוצת הימים. זו מחויבות, לא גזירת גורל. (ולמזלי נולדתי לריבונות היהודית המתחדשת, אבל אני מודה שזה "בונוס" על התנהגות טובה. אין היא הכרח, אך אגן עליה בכל כוחי בדמות שאני מקווה שייחלו לה אבותיי).

האדם במרכז, כך אני מקווה שהתכוון הקדוש ברוך הוא. ומשם אני גוזר הכל, כפי שגם בכתובים ובחז"ל חשבו. ואהבת לרעך כמוך, קבלת האחר, דרך ארץ שקדמה לתורה, אור לגויים ותיקון עולם. זה לא הכל כמובן, אבל זה העיקר. לכן אני נשאר יהודי.

עכשיו יש בינינו להבנתי שני ויכוחים למעשה:

האחד הוא על קצב קבלת שינויים.

השני הוא על הנכונות לקבל שוני במי שרואה עצמו יהודי.

לגבי הקצב: כדוגמא, בעוד חמש מאות שנה, אולי מאתיים המהפכה הפמיניסטית תחדור גם ליהדות שלך במלוא הדרה וללא הדרה.

אין לי ספק בכך וחבל שלא ניווכח שצדקתי. אולי החרדיות תימנע - אבל היהדות שלך תיקלוט גם תיקלוט חזניות וטוענות רבניות (יש !) ולמדנות נשית (יש ויש !) ועליה לתורה ועוד ועוד. היא לא תעמוד בפרץ, אבל תעשה זאת לאט לאט. ראה את היהדות שלך בנושא זה, לפני מאה ואפילו חמישים שנה ותראה שאני צודק...

לי אין סבלנות. ישנן מהפכות שמחייבות את האומץ הזה עכשיו - ולהתוות את הכיוון גם עבור היהדות השמרנית שלך.

אבל המחלוקת העיקרית בינינו היא על היכולת להכיל את השונה ממך.

בארוחה בשבת הבנתי את עומק הפער בינינו שאיננו ניתן לגישור.

אני מאמין שישנה יותר מדרך אחת. אלה ואלה דברי אלוהים חיים. וגם אם הלכה כבית הילל - יש מקום לכל הדרכים. ואתה - כך הבנתי - מאמין בדרך אחת בסופו של דבר. אתה סובלני ובעיקר סבלני - להוכיח שטעינו ולקוות שנחזור בנו ונמצא תשובה. אחת - שלך.

ואני מהשקפת עולמי התמימה אמנם גוזר הכל: את קבלת האחר - החרדי שאיננו מתגייס ומפתח את עולם התורה; העובד הזר המסכן שהתורה ציוותה אותי ביחס רגיש ומיוחד גם אליו. קיוויתי שנמשיך להיות בחזית תיקון העולם ונהווה חברת מופת ואור לגויים. נצעד כמו רבנו אברהם יהושע השל כתף אל כתף עם מרתין לותר קינג במאבק לזכויות האזרח בארה"ב.

אנחנו לא שם. אנחנו הולכים ומתרחקים מהמקום הייחודי, המוסרי, המאיר. עם סגולה במשמעות של המחויבות המיוחדת והאחריות שמוטלת על כתפינו.

אני בתפר עדין בחברה הישראלית. במקום שבו רואים את היהדות עדיין כמקור הכוח, הריבונות, העוצמה, המוסר - ומשם מבינים את מגבלותינו, את גבולותינו.

אתה אולי במקום נוח ופשוט יותר לעתיד היהדות פשוטו כמשמעו, אני לוחם על מקום היהדות ברמת המהות, הקיום האנושי, התרומה לעולם.

מזל טוב, אברהם יהושע השל

יום הולדת 105 היום לרב אברהם יהושע השל, מההוגים החשובים ביהדות במאה העשרים.

"מההוגים החשובים" - אלה סופרלטיבים שמדביקים לעתים והם משוכפלים מעצמם על ידי כולנו, גם אם לא קראנו והתעמקנו בפועלו ובכתביו של מושא ההערצה.

ולמען האמת - התקשיתי להתמיד בקריאת "אלוהים מבקש את האדם". חומרים אחרים בכלל לא מוכרים לי.

אבל ההשפעה של עיון בספרון הקטן על "השבת" שינתה, אני חושב, את חיי. "הארמון בזמן" ויותר מכך הפרטים השלובים בביוגרפיה של אברהם יהושע השל הופכים אותו למודל היהדות שהייתי רוצה לחקותו, שאני מקווה שיחזור להיות הדוגמא והמופת של עם ישראל.

מזמן החלטתי לשים תמונות במשרד החדש בתפקידי הבא. לא להזניח את המראה והתחושה. אריה (לובה) אליאב הייתה הבחירה הראשונה. השל - השנייה.

והשבוע אמנם נדרשתי למצוא תמונה ללא הפרת זכויות יוצרים (כך גם גיליתי שיום הולדתו חל היום) - ומצאתי את זו בה הוא צועד סמוך למרטין לותר קינג במצעד הידוע מסלמה. הליכה אותה כינה הרב השל כתפילה של רגליו.

ההשתתפות שלו ושל יהודים רבים אחרים בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב הם בעיניי תיקון העולם האמיתי. ובימים של הדרה והקצנה ושנאת הזר והמסתנן - אין כמו תמונה כזו כדי לייחל ליהדות אחרת.

מספרים עליו כשבא לארץ ואכל באיזה מלון הציגו לו את תעודת הכשרות - והוא ביטל ותהה אם תעודת כשרות חברתית יש למקום.

לשמחתי מאז הכרתי אותו לפני עשור בדיוק בזכות מורי ורבי לי בייסל - נשיא מכון ברנדייס ברדין (BCI) - קרנו של השל רק עלתה גם בארץ. הוא תורגם וקיבל יותר ויותר תשומת לב ומקום של כבוד.

אפשר לומר שבזכותו אני מגדיר את עצמי יותר ויותר כיהודי קונסרבטיבי, אחרי שנים שניסיתי להיות "גיס חמישי" ולדבוק בחילוניות בגרסה אמונית ולנסות להשתלט על המושג החילוני מבתוכו...

ביקשתי ממנו חברות עכשיו בעמודו ב-FACE BOOK. גם דרך להשאיר אותו איתנו ולקוות שישאיר לנו עוגן של יהדות מסוג אחר.


(והנה רק דיברנו - ומאמר אודותיו ב-YNET, של מיכה גודמן - הקדמה לספר למעשה שיוצא לאור ! והנה כתבה על העורך והמתרגם של הספר החדש שהתפרסמה ממש עכשיו)

2 מיליון סיבות להודות לבנק לאומי (על ביטול המבצע)

קצת חדשות ישנות - אבל מאמר שלי שפורסם גם בזווית 3:

2 מיליון סיבות להודות לבנק לאומי (על ביטול המבצע)

סירבתי להשתתף במחול התחנונים * העמותות הקטנות הללו שמשוועות למשאבים פִרְפֶרוּ כמו עכברים במעבדה רק כדי להשיג עוד LIKE * אם כוונת הבנק באמת כנה – שלא יקפל את הדגל ויעזור, עם קצת יותר צניעות אולי

אני מתנצל בפני עמותות "בקול", "רוח טובה", "בזכות", "אלול" ורבות אחרות שפנו אלי בזמן האחרון וביקשו שאצביע. פעילות כולן קרובה לליבי, אבל האצבע שלי סירבה להשתתף במחול התחנונים שאירגן שוב בנק לאומי. לא תמכתי באף ארגון כדי שאולי יזכה במספיק אהדה ובכמה עשרות אלפי שקלים. ולא בגלל פרשת "אם תרצו" שהביאה לביטולו של הפרויקט. הסיפור הצדדי בעיניי רק הציף את הקושי שבכל הפרויקט המדושן וסייע בביטול ה"יישחקו הנערים" לפני הגבירים.

"בישראל פועלות עשרות אלפי עמותות. מרבית העמותות... במטרה לסייע לנזקקים... מתקשות להגיע לתודעת הקהל הרחב ולגייס את האמצעים הדרושים...", כתב הבנק בהודעתו. אמת לאמיתה. בארץ כמה אלפי ארגונים שהם נֵטוֹ יוזמה ברוכה מהשטח. תקציב אפסי. כוונות בשמיים. לב רחב וחשבון בנק מכווץ. חלקן חולשות על נישות הזוכות לתמיכה ממשלתית כזו או אחרת, חלקן חברה אזרחית טהורה ונטולת גיבוי. אלה גם אלה מתקשות בהשגת משאבים הדורשים מערכת גיוס משומנת ושיטתית מול תורמים בחו"ל ובארץ (אנחנו לא כל כך נדיבים בישראל כמו שאנחנו נוטים לחשוב). לרוב הכסף הנוסף נותן להם אוויר, השלמה של המשאבים המוגבלים שהמדינה מעמידה, הזדמנות ל"כסף לא צבוע", מרחב ליזום ולהרחיב.

והנה מזדמן סיכוי קל למעל 200,000 ₪ והבטחה לתהילה בקמפיין ציבורי מתוזמר. והעמותות נעמדות דום. בעצם נכנסות לוויברציות. למול המבצע המייטיב של הבנק הגדול (באמת) במדינה, העמותות הקטנות הללו שמשוועות למשאבים פִרְפֶרוּ כמו עכברים במעבדה רק כדי להשיג עוד LIKE. מהצד של בנק לאומי זו בהחלט כוונה טובה והגדלת חשיפה – מהצד של העמותות זהו מאמץ מביך ומשפיל. גוררים את העמותות המיובשות באף למשחק עסקי מלוכלך וגוזלים זמן לעוד עבודה חשובה, כמו שרוצה בעצם בנק לאומי. לכאורה, מלאכת רתימה לגיטימית ופשוטה יחסית של השגת תמיכת גולשים וציבור רחב – בפועל זוהי מערבולת היסטרית של לחצים על קהל שבוי פחות או יותר והשקעה עצומה של זמן ומשאבים. כמו בכל גיוס משאבים שהופך גס, חושפני ווולגארי יותר ויותר. סביר שממבצע כזה לא נולדת לעמותות "הכרה ציבורית" רק הקאה ציבורית. לפחות מותר היה להצביע יותר מפעם אחת ולא הכריחו אותי להחליט אם ילדים עם תסמונת דאון חשובים יותר מילדים עם שיתוק מוחין...

אפשר כמובן לתקוף את השיטה כולה שמאפשרת לבנק להרוויח מיליארדים מעמלות מאיתנו משקי הבית – ולהחזיר לנו 30 מיליון כתרומה לקהילה בשנה כדי להתהדר ברגישותו החברתית. אבל זהו המנגנון. עלויות הפרסום של "המתן בסתר" גבוהות לעתים מהנתינה עצמה, אבל מי אנחנו שנגזול מעוד ארגון ופעילות ברוכה מלקבל את מעות הבנק (תמורת לוגו, תמונת יח"צ וגזירת סרטים)?

אני מעדיף למקד את הביקורת ברעיון. אפשר היה לחשוב על דרכים כנות ויצירתיות יותר של הבנק – כמו גם של חברות עסקיות אחרות בארץ - כדי למנף ארגונים, להגביר את החשיפה וגם להעביר אליהם תרומות בסופו של דבר. לדוגמא, ייקח בנק לאומי את אותן 139 עמותות שנרשמו למיזם (פחות אחת אולי) ובמשך השנה הקרובה יפרסם את כולן במקבצים בתחתית המודעות שלו, בסוף כל פרסומת שלו לשנייה, על כל דף חשבון שמשוגר אלינו, על כוסות הנייר שמגישים ללווים מזיעים בפגישות, בכניסה לכל סניף. אין עלויות כמעט. לא שני מיליון ולא עלויות פרסום חדשות כדי להשוויץ. וגם יחלק שני מיליון שקל ללא עלויות נוספות של יחסי ציבור. אולי באמצעות החלטה של לקוחותיו, אם יתקשה להיפרד מאווירת ה-REALITY. אבל לְמה כל הטררם ? אם לא כדי לגזור קופון. לא של העמותות. של הבנק...

אבל אם כוונת הבנק באמת כנה – שלא יקפל את הדגל ובגלל כמה לחצים פוליטיים יאייד את כוונותיו הטובות. שיחזור למטה ולסניפים וימצה את היכולות הגדולות שיש לו לעזור, עם קצת יותר צניעות אולי.