ב' באלול תשע"ג, 8 באוגוסט 2013
כפר סבא
הינדה שלנו,
בקיץ לפני כמעט שלושים שנה קברנו ממש פה את אישך היקר בומק. לא הייתי בלוויה. הייתי בן 9 בערך. אני זוכר אותי יושב על המרפסת (הלוא היא המַרְפסת של סבתא רבקה ברחוב אימבר), ליד השולחן האדום העגול ומציע במבוכה מהולה בדמעות לסבתא רבקה לכנות אותך מעתה כנחמה: "סבתא הינדה". אבל לא היה צריך. היית לנו כסבתא ויותר. היית כאמא שניה שגידלה את תמי ודבורה בבית בשיכון. היית כאחות לסבתא רבקה. ולך תסביר לשואל שהאישה הקטנה והנמרצת הזאת שמצטרפת כאחת המשפחה לכל סדר, יומולדת ונופש - היא דודה, כלומר בסך הכל שכנה. אבל הרבה יותר מהכל.
לנו זה טבעי שאת חלק. ממש בשר מבשרנו. משפחה אחת.
את הולכת מאיתנו בשיבה טובה. שבעת ימים בהם לרגע לא ויתרת על אורח חייך הקפדני והסגפני.
לפני שבוע התפרסם מחקר בו נטען כי "יוצאי שואה" (כמו שסבתא מכנה ניצולים) חיים כשנה יותר מאלה שלא סבלו מהתופת. את הוכחת שאפשר לשרוד יותר מעשור מעל האחרים אם רק תקפיד לשתות מים חמים ללא שום תוספת. תמעיט במתוק, ובכלל במטעמים. תקלף תפוח ירוק לפני השינה. תלך ברגל לטייל. "שפצירן" כשם קוד לאריכות ימים. תקרא ספרים.
אני כבר לא יודע כמה בשנים האחרונות הספרים ששאלת מאיתנו, החדשים והעדכניים, הסיפורת או המתח, יאיר לפיד או חיים באר, עד כמה חילחלו באמת - אבל השמירה על לוח הזמנים שכולל זמן עיון בוודאי שהחזיק אותך צלולה, מבינת עניין, בקיאה ומרוכזת עד יומך האחרון.
רק לפני כמה ימים ליאת ואני ביקרנו אותך בבית החולים והיית מעורפלת ומצפצפת, מצונררת ומתייסרת ומשום מקום שאלת פתאום: "נו ליאתי, איך היה בטיול בחו"ל ?". באיזה תא של תודעה ורגישות וזמינות ישבה לך הידיעה הזו הינדה ?
או השאלה המצחיקה ששאלת בליווי החוצה מאחד הצינתורים בעודך במיטת התאוששות בדרך. ביידישאיות של שטעטל המתקת סוד עם תמי: "נו, צריך לתת לרופא משהו ?", כלומר לשלם לו...
זו הינדה השורדת. החזקה. המתוחכמת והממזרית. חדה כתער ומהירת הבנה. העקרונית. העניינית. המעשית. שממעטת ברגשות ובדיבורי סרק אך פניה חלקות ולא מקומטות, רכות ומחייכות תמיד.
תמונה מהחתונה של אחותי אילת לשגיא לפני שלושה שבועות בה היא זכתה להיות. אולי התאמצה להיות...
לולא היינו עומדים כאן סביב קברך הטרי הייתי מרגיש שהיטלר ניצח קצת. את לוקחת איתך סיפור חיים שלא הצלחנו לפענח ולדלות. נולדת בסקאלאט בין אוקראינה לפולין. ורסיסי המידע רק מספרים לנו על שלוש בנות - מתילדה, פלה ואחת נוספת - שבמהלך המלחמה יצאת להביא להן אוכל ובהיעדרך הן נורו ונהרגו.
ואחרי המלחמה התחתנת עם אחיו של בעלך ובחרתם שלא להביא ילדים נוספים.
הצטרפת במלחמה לפרטיזנים אבל מעולם לא הרחבת בסיפורים אמיתיים על גבורתך, מעללייך או פציעתך באחד הקרבות. פה ושם שמענו על סוס שלך או אקדח אבל בעיקר היה זה חור שחור שצריך להודות ולהתנצל ברגע זה: עורר אצלנו הרבה חוסר אמון ואפילו לגלוג. "נו. עוד סיפורי פרטיזנים". כך מלמלנו כשניסית להאכיל ילד תוך כדי סיפור. בדרך כלל אחרי ש"סיפור החביתה" כבר נלעס...
היית שם. כך גם מצויין בספרים, באיגוד הפרטיזנים וברשומות אחרות. "הצטרפה לאוגדה הפרטיזנית של קובפק בעת אנשיה השתלטו זמנית על איזור סקלט. לאחר שחרור האיזור על ידי הצבא האדום התגייסה לצבא הפולני שהוקם בברית המועצות". כך כתוב במקום אחד. "מאנשי הפלוגה השביעית. נפצעה בהפצצה ביולי 1943. חזרה לבילורוסיה והמשיכה במסע האחרון של החטיבה בפיקודו של ורישגורה". כך כתוב בספר אחר תחת תמונתך.
ובקושי שמענו על כך. זה נשאר מאחורייך, חסר ערך או משמעות היסטורית.
כמו דברים אחרים פטרת אותנו ביד שמוחקת וממשיכה הלאה, קדימה.
אבל אנחנו ניקח איתנו זכרונות שלך איתנו. עת באנו עם התחפושות בפורים לסיבוב בשיכון ולתמונה מסורתית בחצר. בין עץ האבוקדו והמנדרינות והעץ עם הפרחים הלבנים - צהובים שמדיף ריח שתמיד מזכיר לי הינדה.
נזכור את הפורד אנגליה או פיאסטה וקוביית ההגבהה על הדוושות והנהיגה צמודת ההגה לאישה קטנת קומה כמוך, שבלי בעיה נהגה עד לפני כמה שנים. כמו שצחקנו: עם קילומטראז' בעיקר של הרברס החוצה מהסככה בשיכון... נזכור את משחקי הרמי והחקלאות את הכתב בפולנית עגלגלה של רישום הנקודות של כולכן וסבתא בשם "רגינה"... וספירה בפולנית עסיסית. וקוטה לחתולות שיתרחקו. ולחם עם מנגרינה של פעם. וסיר אדום הפוך וקלופסים רק שלך. והמועדון השכונתי שהפך לביתך השני. הינדה שידעה אנגלית והייתה אשת העולם הגדול. שביקרה בהאיטי וטיילה מבחינתנו בחצי עולם עם בומק והביאה מתנות לכולם מכל מקום.
הינדה, שבגיל 93, בריאה כמו שור, שכף רגלה לא דרכה בבתי חולים (חוץ מכשנשברה הרגל...) במלחמת המפרץ לפני 22 שנה... הינדה שכבר רצתה להיפרד בזמן האחרון. שהתקשתה ללכת - אבל צעדה עם ברכיים כואבות במאמץ. וכך כמו בחייך נפרדת נקי. סבלת מעט זמן יחסית. לא צנחת בתפקוד או בשמיעה או בזיכרון ובצלילות. הלכת תאכלעסי וישר ולעניין כמו שדיברת וראית את חייך.
"שיהיו לכם חיים טובים" איחלת לליאתי ולי במחוות פרידה הכי כנה ועמוקה שיכולת להפגין, גם שהתנערנו מהרצון שלך ללכת כבר. "ועכשיו תלכו לילדים", השלמת את הדברים בהוראה.
ואנחנו ממאנים לקבל זאת. מודים שיש באובדן מבט עצמי על חיינו שלנו אנו. על פיסות החיים שמתרחקות. על הפרופורציות שאיננו אלמותיים.
אבל הספקת לחתונה של אילת ושגיא. כנראה שלשַם כוון המאמץ.
והתמונות משם שמייצגות אותך נאמנה יישארו עימנו לתמיד. חייכת שם את החיוך המרוח מצד לצד שלך שקרן אמרה בצדק שהכי מזכיר אותך.
שיר ההלל לנשים - אשת חייל אומר "ותשחק ליום אחרון". כלומר יום הלידה הוא יום עצוב ביודענו שזו תחילת הסוף בעוד יום המוות הוא הוא היום השמח על מה שהספקת. כך את נפרדת מאיתנו בחיוך.
הינדה, בת יונה ורחל אשתו של בומק, מבטיחים לזכור אותך, אתכם. כולנו בני המשפחה שהותרתם אחריכם. את הינדה חיית חיים מלאים וארוכים וניצחת את היטלר.
יהי זכרה ברוך.
יהי זכרה ברוך.
