בני מוריס, שומרי הסף: שתי זוויות מתסכלות על הבעיה הפלסטינית

סיימתי היום סמינר מחשבתי עצמי בנושא הפלסטיני.

במקביל השלמתי את הספר של בני מוריס וגם צפיתי בסרט "שומרי הסף".

הספר של בני מוריס נחשב כ"חזרה בתשובה" של אחד מהבולטים מבין ההיסטוריונים שהנכיחו נרטיב פלסטיני מקביל.
גם אם הוא תמיד יטען שנצמד כחוקר לתעודות ולמסמכים ושאיננו פוסט ציוני - הוא היווה ולו כסמל - "סדין אדום" - של דיון שכזה.
כך הוא נחשב כנראה עד שתקראו את הטקסט החשוב הזה... כמעט מבית היוצר של חה"כ לשעבר אריה אלדד (כלומר - מוטה וסלקטיבי, אבל מבריק, מנומק, ממוסמך ומשכנע על פניו... וראו ראיון עם פרופ' מוריס להרחבה).
בני מוריס מסביר לנו שבעצם לא הייתה מעולם אופציה לפשרה של שתי מדינות. הפלסטינים רוצים מדינה אחת ומוסלמית וגם לא שותפות דו-לאומית.

(מתוך אתר עם עובד)

אחרי מעל 130 עמודים עמוסי הפניות וציטוטים מייאשים מועלית אופציה מעשית אחת של קונפדרציה עם ירדן שמובאת בשורות האחרונות כפתרון שעשוי לעמעם את הקיום של המדינה היהודית ולאפשר שת"פ משולב.

הקושי העיקרי שמצאתי במסמך הוא ההתייחסות להיסטוריה כהתפתחות דטרמיניסטית כמעט לינארית.
הערבים מצדדים 90 שנה רק במיגור הקיום היהודי - וכך יהיו תמיד. יש יסוד סביר להאמין שיהיה קשה לשנות זאת, אבל אי אפשר להתייחס למציאות כנתון שאיננו משתנה. בעיקר כשיורדים מחזונות ה"שלום" להסדרים זמניים ולהבנה שהשכונה איננה פשוטה וכנראה שהסכסוך לא ייעלם.

קושי משני הוא בשיטה המתייחסת למילה הכתובה יותר מלמציאות. קשה לי להתווכח עם סעיפים באמנה הפלסטינית או בזו של חמאס. או בניסיון לטעון שאין שום כוונה להקים מדינה פלסטינית "חילונית דמוקרטית" כי אין לכך שום זכר בכתובין. אבל המציאות מורכבת מסך המילים והמסמכים שהיא (וראו הערה בסוף ומאמרו של אורי אבנרי שמיטיב לחדד נקודה זו).


וכדי לאזן את התמונה - הלכתי בעצת רבים למועמד לאוסקר, הסרט התיעודי "שומרי הסף".



קונספט פשוט לכאורה: ראיונות בית עם ראשי שירות הביטחון הכללי. קצת תיבול של סרטונים והמחשות, אבל העיקר הוא ראשים מדברים ומדברים - ואתה יושב מרותק.
אין הפתעות, אין גילויים, אין חידושים: לא בעובדות, לא בסיפורים, לא בהתבטאויות (קו 300, רצח רבין, המחתרת היהודית, טלטולים, סיכולים ממוקדים וכו' וכו').
החיבור של כל הדמויות הסמכותיות לרצף הערוך והמסודר מותיר את הרושם העז. את כתב האישום המצטבר.

בסוף הסרט מצטטים את ישעיהו ליבוביץ ונבואתו ב-1968 (המובאת כאן בהרחבה יתירה מתוך אתר):

לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה - חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד...

כל התוכן של המפלצת הקרויה "א"י השלמה" לא יהיה אלא קיום המנגנון השלטוני-מינהלי שלה. מן הבחינה החברתית : תוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר - שוטרי-חרש. המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת-מרי ערבית - מזה, וברכישת קוויזלינגים ערבים
[בוגדים, משת"פים. צ"א] - מזה. יש חשש שגם צה"ל - שהיה עד עכשיו צבא עממי - יתנוון ע"י הפיכתו לצבא-כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות

ובתגובה לתוכחה אומר בפשטות דיסקין שהכל התגשם. וחוזר ומאשרר: הכל התגשם.


***

אלה מסמכים מתסכלים על אובדן הדרך שלנו בראש ובראשונה. על מורכבות המצב שאין לו פתרון פשוט, דבר המחייב אותנו עוד יותר לפרואקטיביות, יצירתיות והובלה.
אבל הכל טקטי. שום דבר לא אסטרטגי בהתנהלות שלנו, אומר אחד הראשים וממצה הכל.


והנה עוד הפניה, אל דברים מדוייקים על הסרט של יוסי קליין.



וקוריוז קטן בנוגע למתודולוגיה של בני מוריס הנותנת משקל רב למילים: זה הזכיר לי משהו מלימודי המשפטים. ישנו חוק מכובד ומרכזי ביותר בספר החוקים הישראלי. שמו המכונן הוא "חוק יסודות המשפט". מ-1980. לשונו קצרה וקולעת יחסית:

"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל."

החוק העברי הוא הוא בבסיס החקיקה הישראלית ! מדינת הלכה.
החוק, כותרתו כ"יסודי" ותוכנו הבומבסטי עוד עלולים לגרום לקורא חיצוני לחשוב שכך המצב. בפועל, זו אות מתה במובן הכי בית קברותי שיש... חוק שמעולם לא מימש את מטרתו, אפילו לא ההצהרתית...