יום חמישי, 30 ביוני 2011

לעבודה


מדוע התפקדתי למפלגת העבודה.
זה ארוך. עם היסטוריה אבל בעיקר עם עתיד. נמאס לי להטיף על חשיבות הרהביליטציה שצריך לעשות למושג שעוטף אותנו בכל מקום (שכונה, עבודה) והכל כל כך נרתעים ונגעלים ממנו כאילו הוא אי שם מרוחק מהם.
כבר הרציתי על זה, דחקתי, עודדתי. אפילו הצעתי פעם לעשות קמפיין חוצה מפלגות לגיוס צעירים למפלגות. הצפה. השתלטות המונית.
הגיע הזמן לעשות מעשה. יום אחד זה יעלה לי בהסברים מיוחדים וטענה ל"כישורים מיוחדים" כשארצה להתמודד על משרה בשירות הציבורי (ובהזדמנות אחרת אטען בעד מינויים פוליטיים).
עם עזיבתו של אהוד ברק הרגשתי שהמפלגה חזרה אלי. הרי כבר בבחירות הקודמות אמרתי שאני מצביע למפלגה, חוץ מלעומד בראשה. נאלצתי לאכול את הכובע.
כעת יש סיכוי לשינוי. אווירת התחדשות. ותמיד אמרתי שהנבחרת שם היא המשובחת ביותר. הכוחות טובים. מצויינים.
אני שם, למרות הטרנד להתמרכז ל"קדימה" הכלבואית.
לבי בסוציאל-דמוקרטיה. תמיד אמרתי על עצמי שהמשפט המפורסם עובד עלי הפוך.
כל מי שלא היה סוציאליסט עד גיל 30 הוא רע לב ומי שסוציאליסט אחרי - הוא אידיוט.
אני השקעתי בשוק ההון והרווחתי בגיל 15 - ושבתי לבית סבתא רק קצת אח"כ (למעשה - הייתי חבר "נוער העבודה" בתקופה המרגשת של המהפך של רבין ב-1992).
לא התפקדתי לטובת אף מועמד, למרות שעמרם מצנע ריגש אותי בחזרתו למפלגה.
בהזדמנות אחרת גם ארחיב על דוגמות ותפיסת עולם.
כעת במאבק על היו"ר לבי נוטה כעת לעמיר פרץ.

שלי יחימוביץ' עם מסר בהיר וחד של זכויות חברתיות ושנאת עשירים תעשה למפלגה מה שטומי לפיד עשה לשינוי. זה מדהים אבל לא נכון. החד מימדיות תהרוג סופית את המפלגה כאופציה שלטונית אמיתית. עמדותיה ראויות ומקובלות עלי ברובן (גם אם פופוליסטיות לעתים). יכולתה לשווק את הדברים - מעולה, אבל אני רוצה לזעוק גם בנושאים מדיניים, פלורליזם, תרבות... היא שרת התמ"ת שלי.

עמרם מצנע נערץ עלי אבל הוא עמום בביטויו, גמלוני, לא חיה פוליטית ולא סוחף. הוא שר הפנים שלי.

בוז'י הוא המלך. יצחק הרצוג הוא הראוי ביותר מבחינת כישוריו. חכם. מתוחכם. מבין עניין. עממי ומלכותי.
אבל הוא לא מתאים להבנתי להיות מספר אחת. הוא שתיים קלאסי. המוציא והמביא. ידו בכל. קולו בכל.
הוא שר החוץ שלי. והמשנה לרה"מ.

לשלמה בוחבוט (אם אמנם החליט להתמודד) ולאראל מרגלית אינני יכול להתייחס באמת ברצינות.
העשיר הפעלתן שזכויות רבות לו - ראוי שישתפשף ושלמה בוחבוט איננו תקווה אלא פוליטיקה ישנה וקטנה.

רק עמיר פרץ מייצג בעיניי את המסר השלם: שמאל של אומץ כמי שתומך בהקמת מדינה פלסטינית עוד מ-1984. שמאל חברתי אמיתי, גם אם פופוליסטי לעתים. הכל יודעים שהוא אדם חכם ומעמיק, למרות הדימוי ההסתדרותי הצעקני שהדביקו לו בארץ נהדרת.
פאשלת מלחמת לבנון להבנתי איננו כתובה על שמו בלעדית. אולי ההחלטה על היציאה, אבל הניהול - אומרים רבים - בכלל של משרד הביטחון - היה רציני. אולי עשה טעות בכלל כשלקח את המשרד, אך אני אינו מאותם מילטריסטים שחושבים שרק דרגות גנרלות מעניקות חוכמה. להפך. העדפתי תמיד משנה אזרחית ומנהיגות אזרחית מאזנת.
והוא גם איש פוליטי, שבוחש ומזיז. מערבב ומתפשר. אין תחליף לניסיון שכזה.

עמיר פרץ מייצג בעיניי משהו עממי אמיתי. ובעיקר הוא מייצג את הרוח שהייתי רוצה שתהיה למפלגה.

בבחירות הבאות אתגאה אם המפלגה תשב סופסוף באופזיציה ותבנה את עצמה.
אבל התרחיש שלי יעידו כמה ששמעו אותו לפני ההתפתחויות האחרונות שמאוששות אותו - מדבר אחרת.
מפלגתו של אריה דרעי תשבור את השיוויון ותעניק לקדימה לציפי לבני, ואולי לשאול מופז את ראשות הממשלה.
איווט ליברמן הפרגמטיסט למרות הכל יצטרף לממשלה כזו. ואולי גם העבודה.

זה בתמצית.


קובי אוז ואהרון רזאל


רק להמליץ על שני דיסקים שמתנגנים ללא הרף בזמן האחרון אצלנו, ברכב ובבית.
באיחור אופנתי קנינו את קובי אוז שיצא לפני שנה - "מזמורי נבוכים".
התחלנו בקול של סבא שלו שמזכיר גם אצלנו נשכחות ובשיר "אלוהי" ובו המשפט האלמותי:
"תגיד לו שהמתינות הספרדית שבה הוא דגל
התחלפה בקנאות, קיצוניות".


וכמובן "תפילת החילוני" והמילים הנהדרות והמקצב של "זלמן זה לא אתה".
קובי אוז הוא ללא ספק ההוגה העממי המשפיע ביותר כיום על הישראליות המסורתית שאני יכול להזדהות איתה לגמרי.


עטיפת הדיסק, מתוך אתר שירונט

במקביל אני לא מפסיק לשמוע את הדיסק של אהרון רזאל. במיוחד את השיר "עולה בשביל".
המוסיקה סוחפת. המילים קולעות. מביא אותי לא אחת לדמעות של ממש.
תווים גם אם צפויים מרוממים את הנפש למעלות גבוהות.

"...ועדיין לא מצאת את הניגון אליו יצאת
אך יודע שבצל האל הנך".

מתוך אתר שירונט, צילום: אבשלום לוי

מי יזכור


המאבק על אלוהים במרחב הציבורי פרץ שוב למרכז הבמה סביב סוגיית נוסח תפילת היזכור בטכסים הצבאיים. הנוסח מימי ההגנה של "יזכור עם ישראל" התגלגל לאחרונה ל"יזכור אלוהים".
לא מדברים על אלוהים בישראל. המדינה שכל כך רוצה להידמות לאמריקה - נזהרת מכל גילוי של אמונה. מי שמכיר יודע שאמריקה היא מהמדינות המאמינות בעולם. אלוהים על השטר ובכל מקום תהה דתך אשר תהה. בישראל אנחנו מאמינים רק לעצמנו, וגם זה לא תמיד. שיח הניו אייג' ופריחת היהדות החזירו מעט עטרה ליושנה ליהדות שהייתה נחלת סקטורים מסויימים - אבל חלילה מלהזכיר את השם.




גם אם אומרים "ברוך השם" ו"תודה לאל" מסביב לשעון - אלוהים לא שומר על ילדי הגן.
חבל שהוויכוח שהתגלע איננו מתייחס למקום הנכון. אתוס הקמת המדינה היה ועודנו סיפור של גבורה ומעש ולא של ניסים (במובן הפשוט, ולא כפי שמספרת האגדה או ההגדה על כיבוש צפת במלחמת השחרור).
מוכרת מכל היא הפשרה של כפל משמעות במגילת העצמאות שנחתמה בביטוי האלמותי: "מתוך ביטחון בצור ישראל" ושכל אחד יפרש את זה לכיוונו. מאמר מאלף של ד"ר יורם שחר הפריך את הקח ותן שסופר על לידת הצירוף והוכיח שמושבו עוד בטיוטות המוקדמות ככל הנראה מתרגום והשראת הצהרת העצמאות האמריקאית.



כך או אחרת, לאלוהים אין תומכים שנושאים אותו בגאון על דל שפתיהם, שמא ייחשדו כ"מנשקי זקנים", כפי שהודבק לאיציק מרדכי ואחרים בזמנו הכינוי. לא מקובל לשאת את שם השם. יהדות, יידישקייט ותיבול של מנהגים - כן, אלוהים בריש גליי זה כבר יותר מדי.
וכפי שכבר כתבתי לקראת שבועות, אין תיקון ורנסנס אמיתי מבלי שנשיב את אלוהים במלוא הדרו לספירה הציבורית. ב"יזכור" אין מקומו אולי (נחום ברנע הגחיך את הרעיון בתרגמו את "מגש הכסף" לשפה אמונית ביום שישי האחרון ב"ידיעות אחרונות"). אבל מקום המקום במקומות רבים אחרים מהם נפקד כעת.


יום רביעי, 8 ביוני 2011

אמנה חדשה עם נבחרי הציבור

כפי שחזיתי - שר החינוך גדעון סער חזר בו מכוונתו לקצר כבר השנה את החופשה הגדולה.
הגיון כאמור בתכניות לשנות את מבנה שנת הלימודים - יש ויש.
בשליפה מהמותן ובהנחתה הישראלית מעכשיו לעכשיו - אין כבר הגיון. נדרש סינכרון עם שנות הלימודים שאינן תחת אחריות משרד החינוך ורלבנטיות למורים שיידרשו מוקדם יותר למערכת. כדאי גם לא ליפול על מזמיני החופשות מראש עד קצה החופש בשבוע בו בדרך כלל יוצאים ההורים לחופשה בהיעדר מסגרות כבר. ולבסוף האיצטלה בה נתלה השר - מומלץ לבדוק טכנית שהקיזוז עם ימי החופש שיורדו - הוא למעשה עם שנת הלימודים הבאה ולפיכך יחול רק מהחופש הבא...
מיהרו לתקוף את השר על הזגזוג. נהוג במקומותינו לבקר שינויי מדיניות תכופים המושפעים מכיוון הרוח.
יש בזה הרבה מן הצדק - אבל גם לא מעט פופוליזם וקלות על ההדק של הביקורת.
כפי שאומרים: רק חמור לא משנה את דעתו ובהקשר זה רציתי כבר מזמן לקבץ כל מיני מושכלות יסוד לכאורה שהפכו לאבן בוחן ביחסינו עם נבחרי הציבור. מעין ציפיות שאין מי שיפריך כי הן מלובות על ידי תקשורת ששמחה לדקור ולהתייפייף. וזה קצת תפקידה למעשה.
הייתי רוצה שברית חדשה, מעין אמנה גלויה, תיכרת בין נבחרי הציבור לבין הבוחרים בניסיון להבהיר מחדש את הציפיות.
הן כמה סעיפים ראשונים:
1. מותר לשנות דיעה - בתקווה שלא לוביסטים שינו את עמדתך רגע לפני הצבעה או שרק סקרים הינחו אותך (אם כי אין בכך פסול !). אפשר לשקול נושא מחדש, כדאי לשמוע דיעות ולהיות פתוח להשתכנע ואסור לארוב לכל נבחר ציבור בתקווה שלא ישנה את עמדתו - גם אם רץ עליה כטיקט ומצע מחייב. גם דברים שרואים מכאן לא רואים משם ובעיקר - כי מותר להשתכנע ובמקום לזחול ולהשתנות בחדרי חדרים ובשיחות רקע שלא לייחוס - אני מעדיף לשמוע תפניות בגילוי לב.
זה לא חייב להיות בענייני מדינה פלסטינית או נושאים הרי גורל. כל דבר יכול להיבחן שוב ושוב. וראו סעיף 2...
2. מותר לא לדעת הכל ולא לחוות דיעה על כל דבר - קינאתי לעתים נתונה לבעלי משנות החיים הסדורות. הכל נכנס לרובריקות ידועות מראש וצפויות על פי רוב. אבל אני מעדיף את נבחר הציבור שבעידן של עומס מידע וסדר יום מתפקע - ישאיר נושאים בסימן שאלה, "בצריך עיון" במונחים של פסקי דין המותירים לעתים סוגיות להכרעה עתידית. זה פחות חותך והחלטי - אבל יותר אנושי ומתקבל על הדעת.
זה מצטלם פחות טוב ולא מכניס כותרת לעיתון - אבל עם הזמן נתרגל קצת לסבלנות ורצינות בגיבוש דיעות ובחסכון אולי של סעיף 1...
3. מותר לסגור את הדלת - מדיניות "הדלת הפתוחה" היא סימן היכר למנהל פתוח וסחבקי ומחובר - שמשרדו מזמין תגובות ובקשות. למעשה מתהדרים בכיוון מנהלים רבים ולטעמי היא צבועה ושקרית. יש אמנם נבחרי ציבור הרואים את פועלם כמעין נציבי פניות ציבור אבל בעיניי התפקיד של חבר כנסת מול האזרח הפונה יכול להיות רלבנטי אם עולה מהבעיה סוגיה עקרונית וכללית המחייבת טיפול. כיום זהו מעין מסלול מאיים בירוקרטיה וסוג של פרוטקציה לכאורה. גם הציפייה מחבר כנסת לטפל בכל דבר איננה לגיטימית. הייתי מעדיף נבחר ציבור ממוקד שמדלג על נושאים ומתמקד בעיקר בעיניו. כותרת לא מזמן הלבינה פני ח"כים שנעדרו מאיזה עצרת חשובה (למען גלעד שליט אם אינני טועה). חשיפה מזעזעת אחרת התאכזבה מתגובת הח"כים למיילים אליהם או מהתעלמות מבקשת תרומה של עני מפוברק. אלה קשקושים שמחמיצים את העיקר ודוחקים את נבחרי הציבור לפוזה מתגוננת (סעיף 1), מוחצנת ומלאת ביטחון מזויף (סעיף 2) המקפצת בין הלחצים השוטפים ולא מול החשוב.
יש עוד אבל אחרי שהעליתי את הראשונים על הכתב אני מבין כמה אמנה כזו חסרת סיכוי באווירה התקשורתית ובעולם הטוויטר והפייסבוק.

יום שני, 6 ביוני 2011

שם השם לשווא

"בואו נעשה קבלת שבת על הגבעה" הציעו. וטיפסנו על פיסטין עם נרות שידענו שלא יעמדו לרוח וחוברת שהבאתי עם קבלת שבת נוסח בית התפילה הישראלי שאספנו בערב שבת אחד בנמל תל אביב.
שבת עם חברים היא מראש הרחבת גבולות השבת כפי שאני מבין ומיישם כיום בדלת אמותיי. אבל כל עוד רוח השבת נשמרת, וגם לא נוסעים, אני סובלני ומקבל ומעדיף את החברות והחברים ואווירת הביחד הנדירה שלא פחות חשובה.
הילדים של כולם כבר קיטרו, ארוחת הערב במקום שהתארחנו כבר עמדה בפתח ואולי בעיקר לא היה ברור מה זו הקבלת שבת הזאת. הצלחנו לשיר שני שירי שבת של גני ילדים.
בזהירות ניסינו להציע אולי ללמד משהו מתוך קבלת השבת האמיתית. לכה דודי באחד הלחנים.
מילמלנו כולם לרגע מקטעים של לחן בית הספר המוכר. ונדמנו.
הקבלה התפזרה לה עם הרוח.
ואני התמלאתי בעצב רב.
גדלתי כמוהם. כולנו בעצם חילונים, משכילים, מהמרכז, במקצועות חופשיים במעמד הבינוני ואולי יותר אצל חלקם. מחוברים, ישראלים, ציוניים, איכפתיים.
התמלאתי עצב שאפילו את הטכס הקבלי היפה הזה של הכנסת השבת, שכה רבים מסתפקים בו כסממן היהדות שלהם בעולם – אין לנו, להם, ממנו ולו קמצוץ.
לא מתוך פטרונות והתנשאות על הדור שפוחת – אלא מתוך עצב על הדור שלי, רובו ככולו שנותר בור ומנותק וחסר ידע בסיסי. שנאמר: רצינו לגדל דור של אפיקורסים - וגידלנו דור של בורים ועמי הארץ (אמירה המיוחסת ליעקב חזן).



ואיך נגדל את ילדינו ? ואיך נרגיש קרבה לארץ הזאת שחומקת בין אצבעותינו אם לא יישאר בנו משהו מקדושת היהדות ? ואם הטכס השגרתי והתדיר ביותר ביהדות אינו קודם ואינו מטביע חותם ואינו מחלחל – מה נותר ?

המשפחה שלי היא יוצאת דופן. לא תופעה ולא ראש חץ. במקרה הטוב – באג של חינוך חילוני שהפך קונסרבטיבי, מעורב, פלורליסטי מסיבותיו שצריך לפרט בנפרד. אנחנו היוצא מהכלל שמעיד על הכלל.

מחר בלילה ב"ה ילמדו אלפי ישראלים בתיקוני ליל שבועות המוניים. לרגע נרגיש התפעמות על התחייה השוקקת של תרבות ישראל. בתי המדרש המתחדשים, הקהילות העירוניות, המדרשות הקדם צבאיות גם היצירה היהודית והיוצרים היהודים המרובים לאחרונה שלא מתביישים בעולה של תורה – אלה מבשרים עידן חדש של ניכוס היהדות גם לרוב הלא דתי ופריצתה למרחב הציבורי ללא התבטלות.
זה עדיין בעיניי קומץ בטל בשישים של כמה אלפים שמגיעים תמיד להקהל בכפר בלום ולקולות. טרנד שנעים להכניס בו קצת NEW AGE של ימימה ויידישקייט של פרשת השבוע. זהו אמנם שיח אליטות חיוני ומשפיע – אבל היסודות רעועים ומפורקים. גם אצלי בבית מתקיימות חפירות הצלה, אך הרוב כיסו את התל בשכבה עבה של תרבות עכשווית שרק פה ושם מציצים גילויים מן העבר (וראוי לציין שאין בי כאמור תחושת זלזול בתרבות העולם. זו עגלה מלאה גם כן, לא רייטינג ופופוליזם בהכרח). 



בית הכנסת בקדומים, מתוך ויקיפדיה

בלילה שבו נלמד על מתן התורה ונדבר על עשרת הדיברות נמהר להזהיר לא לשאת את שם השם לשווא.
הדיון האינטלקטואלי והמפולפל של עלמא וחבריהם הנהדרים – מפרה ומלהיב. אבל רק חזרה לאמונה, לבסיס, למשהו מתוך תפיסת האלוהות והקדושה שכל אחד יאמץ לעצמו – רק נשיאת שם השם בלא חשש, ללא התפתלויות ומעקפים – אולי לפעמים לשווא בעיני אחרים – תחזיר את ההמון לדרך שיש בה סיכוי להתחדשות יהודית אמיתית.
צריך לקבל את השבת כדי לקבל את השבת.

השבוע עלה לאקרנים סרטו החדש והמסקרן של יוסי סידר – "הערת שוליים". הסרט מעורר עניין רב, בעיקר לאחר זכייתו בפרס התסריט בפסטיבל קאן. ליאור אשכנזי ושלמה בראבא מככבים ועושים כנראה תפקידים גדולים.



הם התראיינו אצל איילה חסון ברשת ב' לפני מספר ימים. בראבא שיתף בקושי להיכנס לנעלי פרופסור זקן לתלמוד. הוא סיפר על הלימוד שעשה כחלק מההכנה לתפקיד ועל ההתוודעות שלו לאוצר הבלום של התלמוד. לראשונה בחייו. "אנחנו טוענים שהחרדים לא לומדים לימודי ליבה ?" – הוא רטן בבראביות היאצקית, אבל ברצינות. אנחנו לא לומדים לימודי ליבה.

"צריך כמדומני להתחיל לשנות את ערכי ההתבטלות שלנו לפני כל מה שהוא כללי ואת הביטול כלפי מה שהוא שלנו", כתב ברנר.
עכשיו צריך שר חינוך שלא ייתפס כלאומן פונדמנטליסט וקונצנזוס לא מתלהם של תחושת דחיפות ולא כפיה דתית ולאמץ לימוד תלמוד בכיתות נמוכות, ולא כמקצוע אין ברירה או כטעימה לפרוטוקול.
ואם בבית לא ידברו על זה או יבינו, יש לזה סיכוי ?

חג שמח.

יום רביעי, 1 ביוני 2011

ישראליות במיטבה


החופש הגדול צריך להתקצר אולי אפילו ביותר משבוע.
ואם כבר מקצרים - צריך לקבוע שתחילת שנות לימודים יהיו ביום ראשון בשבוע. "יום ראשון הסמוך ביותר ל-1 בספטמבר" יופיע בלשון החוק, כמו שהוצע פעם בהקשר אחר. לפעמים נפסיד ולפעמים נרוויח.

אבל הנקודה החשובה היא לא השינוי אלא אופן השינוי: הנחתה לעוד 4 חודשים.
השר סער חושש שדחיית היישום תביא למסמוס ההחלטה בשנה הבאה ומה רע גם לגזור סרט על רפורמה בתקופת כהונתך...
ונכון שמשפחות שתכננו טיול (כמונו) יכולות לספוג כמה ימי חופש על חשבון לימודים.
אבל למה ילד שעולה לכיתה א' צריך להפסיד את היום החגיגי בגלל קפריזות של המערכת שאין בעצם כל הצדקה או דחיפות למימושן דווקא השנה.
יואילו להודיע שבספטמבר 2012 יתחילו ללמוד ב-26.8. מה הלחץ ? הרי גם אם יבוא שר אחר הוא יכול להחליט לדחות, לשנות או להאריך כרצונו.

ואם יש בארץ ילד אחד שייפגע כי הוריו תיאמו בעבודה מזמן שבוע אחרון של אוגוסט כחופש - ויש בטוח הרבה יותר - אין סיבה שלא לעכב את הרפורמה המוצדקת.
הימור: היא תדחה לשנה הבאה.

יום ירושלים

ילדים שלי,

הבוקר נזכרנו שיום ירושלים. מסוג החגים המוכמנים והסקטוריאליים שקיומם בלוח השנה בעיקר מדגיש את היעדרם ואת האין. כמו יום הקשיש, נפגעי תאונות העבודה. או אפילו האיידס והאישה. להבדיל כמובן.
שמתי את "שישו את ירושלים" וקצת פיזזנו והתפזרתם לגנים. הפעם הפומפוזיות של לחני פסוקים העיקה (בדר"כ אני אוהב, אפילו חולם להלחין מזמורים כאלה....). מה גם שהמשך השירים אמור היה להיות על טנא, אני מניח. בהקשר של ירושלם השלמה אך שחוברה לה יחדיו התחושה אף פעם לא יכולה להיות אדישה. בעיקר כשהפער בין הכמיהה הקדושה למציאות בשטח כל כך גדול.
באגביות שמתי דיסק נעים אחר שמזמן לא שמעתי. יוסי בנאי. "לאט". אלבום האולפן האחרון שלו (אני חושב שפרט לשיר "תרנגול כפרות" שהוקלט עם מיכה שטרית סמוך למותו).
כנראה שלא במקרה שמתי את הדיסק היפה הזה. השיר הראשון "העיר הזאת" הוא בדיוק על החוויה של בנאי של אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה, של ירושלמי במהותו - שערק. מעניין. פיוט נוגע מפיו של יוסי בנאי ז"ל, אולי האהוב מבין היוצרים בעיניי (ששירו "אני וסימון וּמואיז הקטן הוא ללא ספק השיר האהוב עלי מכל). פורט לי על אותם נימים.




אתה אומר:
אפליג לי למקום אחר
אמצא לי עיר יותר טובה
בעיר הזאת כך מסתבר
חלפה מזמן האהבה

אתה אומר:
בעיר הזאת האור לא אור
הכל אפור בה ותפל
האנשים - האל ישמור
וכל היתר - ערפל

אתה אומר:
בזבזתי כאן את כל ימי
קבור בתוך חרבות הזמן
וחי לי בין כשלונותי
ממתין לחסד לסימן

אבל אתה
לא תפליג למקום אחר
לא תמצא עיר טובה מזאת
העיר הזאת אותך חבר
תרדוף עד סוף כל הדורות

אתה תלבין ותזדקן
עם כל אותן הסמטאות
ולאן שרק לא תסתכל
אתה תראה רק את מראות
העיר הזאת

אתה אומר:
הלב רוצה לחבוק עולם
מכל מה שקיים לטעום
לפרוש כנף מים עד ים
זו התשוקה זה החלום

אתה אומר:
עברתי כאן את רוב חיי
בין מלחמות ללא תכלית
הספקתי פה בשתי עיני
לראות הכל רק לא עתיד

אתה אומר:
עצוב לי בין הסמטאות
והשמים הנמוכים
כל התקוות בעיקר הזאת
נבלו מזמן כמו הפרחים

אבל אתה...

מילים: יוסי בנאי
לחן: אהוד בנאי
(מתוך אתר שירונט)

ידעתי הרי שאגור בבירה מגיל צעיר. הוקסמתי ממנה עוד שטיפסתי באוטובוס אגד 947 או 5 לישיבות במשרד החינוך במזכירות הפדגוגית מדי שבוע שבועיים בגיל 15. הפסיפס. הנוף האנושי והבנוי. ההיסטוריה והעכשוויות. החנק שרבים מרגישים – ריתק אותי במקום להרחיקני.
כך בחרתי את ההתמחות הרי. משהו בירושלים ברגע האחרון. והשתקעתי בה לחמש שנים כמעט ולחיים בעצם. אמא ואני וודאי היינו משתקעים בה לתמיד. והחלום הוא לבית במקביל. אולי בית קייט, אולי בית חורף...
היכולת אגב לאהוד את ירושלים ובמקביל לסגוד גם לת"א (ולהיות בקיא במפות וברחובות של שתיהן) הוא אולי הדרך הטובה ביותר לבטא את מורכבותנו. גם אם ירושלים תקבל תמיד עדיפות (כמו במשחק שערכנו לאחרונה) – הקוסמופוליטיות המסנוורת של תל אביב מאלפת לא פחות. כך גם אמא חושבת לשמחתי. עכשיו נותר רק להחליט האם בסופו של יום, אולי בזקנה, נגור בת"א ובסופי שבוע ננפוש בבירה או להפך.

אבל בירושלים עסקינן.
ירושלים, שחידוש יומני – כך אני נזכר פתאום – התקיים ביום בו העתקתי את מגורי לבירה בפברואר 2001 כמדומני. שם תיארתי את המסע הלילי במורד רחוב אגרון. הזכרתי שם את שכתוב על שטר 50 שקלים מפיו של שמואל יוסף עגנון בטכס פרס נובל (הד"ר אבשלום קור סיפר על כך פעם, וראו בתמונה להלן).


(מתוך אתר ויקיפדיה)

כך אני מרגיש. נולדתי בירושלים. נולדתם בירושלים. נולדנו בירושלים כולנו. לפחות נולדתי מחדש.
העיר שמהלכת עלי קסמים. כבר בשער הגיא עוטפת אותי כנראה שׂלְמָה של שביבי סינדרום ירושלים. אני מכושף מאוויר ההרים. יכול לבכות עד דמעות ממראה הכותל. להתרגש מנזיר שחוצה כביש למול חרדי עטוי שחורים. להתמלא ממבט מהר הצופים כמו אביגדור המאירי.

אבל ירושלים של היום היא עוני ומחסור, עימות ודחייה. דברים טובים אמנם גם קורים בה ויש ניסיון נואש להציל בציפורניים את המצב, את ההגירה השלילית, את נטישת הזוגות כמונו, את הרפאים שבעמק בעלי הדירות שמחו"ל, את מזרחה שמעולם לא חובר לה למעשה.

אני חושב שמישהו כתב פעם קטע קצר בו בוקר אחד נעלמה ירושלים. האדמה בלעה אותה. או משהו אפוקליפטי כזה. הזדעזעתי ולכן אני זוכר את הקטע. הפכתי והפכתי באפשרות. ירושלים נמחקה.

הפער שבין האמוני, התרבותי, הנצחי – לבין הפוליטי, הקיים והמציאותי חייב לעבור באופן ברור.
ירושלים, לכיוונה אנחנו מתפללים, מזכירים אותה אין ספור ומגלמת את כל הסיפור היהודי תישאר כזאת בכל מקרה. לא משנה אם נחיה שם או לא, אם הריבונות הישראלית תשרוד מעבר למלכות החשמונאים או אם חזון אילן ברמן יתגשם ולא חזון הנביאים.

"כה אמר ה' צבאות: עֹד ישבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלִָם, ואיש משענתו בידו מרֹב ימים. ורחֹבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח', ד-ה). כך חזה הנביא גם עוד כשהכל חרב. לא הפסקנו להאמין כמו שחקוק בחצר ברובע היהודי באופן שמרגש אותי מחדש לראות בדיוק ליד ספסלים לידם משחקים באמת ילדים.

וכמו הר סיני באשר הוא כנראה שוויתרנו עליו בהסדר הפשרה ההיסטורי עם מצרים – הוא בליבותינו ובאמונתנו עם או בלי דרכון.

הסמל של ירושלים בו אני מוכן לכל פשרה מורכב כנראה מדי לפיצוח. השכונות שמעולם לא דרכנו בשעריהן, שגם אביגדור ליברמן הסכים להרחיקן מעלינו – אלה אינן הבעיות. חלוקת הריבונות המורכבת באגן הקדוש כהצעת קלינטון היא הסבך. הסמלים יגיפו אותנו כנראה.

בינתיים ילדים, צריך לשיר בקול רם ובאמונה גדולה את שירה של ירושלים. לשמוח שזכינו ולקוות שעוד נזכה יותר.
חג שמח.