מדוע התפקדתי למפלגת העבודה.
זה ארוך. עם היסטוריה אבל בעיקר עם עתיד. נמאס לי להטיף על חשיבות הרהביליטציה שצריך לעשות למושג שעוטף אותנו בכל מקום (שכונה, עבודה) והכל כל כך נרתעים ונגעלים ממנו כאילו הוא אי שם מרוחק מהם.
כבר הרציתי על זה, דחקתי, עודדתי. אפילו הצעתי פעם לעשות קמפיין חוצה מפלגות לגיוס צעירים למפלגות. הצפה. השתלטות המונית.
הגיע הזמן לעשות מעשה. יום אחד זה יעלה לי בהסברים מיוחדים וטענה ל"כישורים מיוחדים" כשארצה להתמודד על משרה בשירות הציבורי (ובהזדמנות אחרת אטען בעד מינויים פוליטיים).
עם עזיבתו של אהוד ברק הרגשתי שהמפלגה חזרה אלי. הרי כבר בבחירות הקודמות אמרתי שאני מצביע למפלגה, חוץ מלעומד בראשה. נאלצתי לאכול את הכובע.
כעת יש סיכוי לשינוי. אווירת התחדשות. ותמיד אמרתי שהנבחרת שם היא המשובחת ביותר. הכוחות טובים. מצויינים.
אני שם, למרות הטרנד להתמרכז ל"קדימה" הכלבואית.
לבי בסוציאל-דמוקרטיה. תמיד אמרתי על עצמי שהמשפט המפורסם עובד עלי הפוך.
כל מי שלא היה סוציאליסט עד גיל 30 הוא רע לב ומי שסוציאליסט אחרי - הוא אידיוט.
אני השקעתי בשוק ההון והרווחתי בגיל 15 - ושבתי לבית סבתא רק קצת אח"כ (למעשה - הייתי חבר "נוער העבודה" בתקופה המרגשת של המהפך של רבין ב-1992).
לא התפקדתי לטובת אף מועמד, למרות שעמרם מצנע ריגש אותי בחזרתו למפלגה.
בהזדמנות אחרת גם ארחיב על דוגמות ותפיסת עולם.
כעת במאבק על היו"ר לבי נוטה כעת לעמיר פרץ.
שלי יחימוביץ' עם מסר בהיר וחד של זכויות חברתיות ושנאת עשירים תעשה למפלגה מה שטומי לפיד עשה לשינוי. זה מדהים אבל לא נכון. החד מימדיות תהרוג סופית את המפלגה כאופציה שלטונית אמיתית. עמדותיה ראויות ומקובלות עלי ברובן (גם אם פופוליסטיות לעתים). יכולתה לשווק את הדברים - מעולה, אבל אני רוצה לזעוק גם בנושאים מדיניים, פלורליזם, תרבות... היא שרת התמ"ת שלי.
עמרם מצנע נערץ עלי אבל הוא עמום בביטויו, גמלוני, לא חיה פוליטית ולא סוחף. הוא שר הפנים שלי.
בוז'י הוא המלך. יצחק הרצוג הוא הראוי ביותר מבחינת כישוריו. חכם. מתוחכם. מבין עניין. עממי ומלכותי.
אבל הוא לא מתאים להבנתי להיות מספר אחת. הוא שתיים קלאסי. המוציא והמביא. ידו בכל. קולו בכל.
הוא שר החוץ שלי. והמשנה לרה"מ.
לשלמה בוחבוט (אם אמנם החליט להתמודד) ולאראל מרגלית אינני יכול להתייחס באמת ברצינות.
העשיר הפעלתן שזכויות רבות לו - ראוי שישתפשף ושלמה בוחבוט איננו תקווה אלא פוליטיקה ישנה וקטנה.
רק עמיר פרץ מייצג בעיניי את המסר השלם: שמאל של אומץ כמי שתומך בהקמת מדינה פלסטינית עוד מ-1984. שמאל חברתי אמיתי, גם אם פופוליסטי לעתים. הכל יודעים שהוא אדם חכם ומעמיק, למרות הדימוי ההסתדרותי הצעקני שהדביקו לו בארץ נהדרת.
פאשלת מלחמת לבנון להבנתי איננו כתובה על שמו בלעדית. אולי ההחלטה על היציאה, אבל הניהול - אומרים רבים - בכלל של משרד הביטחון - היה רציני. אולי עשה טעות בכלל כשלקח את המשרד, אך אני אינו מאותם מילטריסטים שחושבים שרק דרגות גנרלות מעניקות חוכמה. להפך. העדפתי תמיד משנה אזרחית ומנהיגות אזרחית מאזנת.
והוא גם איש פוליטי, שבוחש ומזיז. מערבב ומתפשר. אין תחליף לניסיון שכזה.
עמיר פרץ מייצג בעיניי משהו עממי אמיתי. ובעיקר הוא מייצג את הרוח שהייתי רוצה שתהיה למפלגה.
בבחירות הבאות אתגאה אם המפלגה תשב סופסוף באופזיציה ותבנה את עצמה.
אבל התרחיש שלי יעידו כמה ששמעו אותו לפני ההתפתחויות האחרונות שמאוששות אותו - מדבר אחרת.
מפלגתו של אריה דרעי תשבור את השיוויון ותעניק לקדימה לציפי לבני, ואולי לשאול מופז את ראשות הממשלה.
איווט ליברמן הפרגמטיסט למרות הכל יצטרף לממשלה כזו. ואולי גם העבודה.
זה בתמצית.
