יום ירושלים

ילדים שלי,

הבוקר נזכרנו שיום ירושלים. מסוג החגים המוכמנים והסקטוריאליים שקיומם בלוח השנה בעיקר מדגיש את היעדרם ואת האין. כמו יום הקשיש, נפגעי תאונות העבודה. או אפילו האיידס והאישה. להבדיל כמובן.

שמתי את "שישו את ירושלים" וקצת פיזזנו והתפזרתם לגנים. הפעם הפומפוזיות של לחני פסוקים העיקה (בדר"כ אני אוהב, אפילו חולם להלחין מזמורים כאלה....). מה גם שהמשך השירים אמור היה להיות על טנא, אני מניח. בהקשר של ירושלם השלמה אך שחוברה לה יחדיו התחושה אף פעם לא יכולה להיות אדישה. בעיקר כשהפער בין הכמיהה הקדושה למציאות בשטח כל כך גדול.

באגביות שמתי דיסק נעים אחר שמזמן לא שמעתי. יוסי בנאי. "לאט". אלבום האולפן האחרון שלו (אני חושב שפרט לשיר "תרנגול כפרות" שהוקלט עם מיכה שטרית סמוך למותו).

כנראה שלא במקרה שמתי את הדיסק היפה הזה. השיר הראשון "העיר הזאת" הוא בדיוק על החוויה של בנאי של אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה, של ירושלמי במהותו - שערק. מעניין. פיוט נוגע מפיו של יוסי בנאי ז"ל, אולי האהוב מבין היוצרים בעיניי (ששירו "אני וסימון וּמואיז הקטן הוא ללא ספק השיר האהוב עלי מכל). פורט לי על אותם נימים.




אתה אומר:
אפליג לי למקום אחר
אמצא לי עיר יותר טובה
בעיר הזאת כך מסתבר
חלפה מזמן האהבה

אתה אומר:
בעיר הזאת האור לא אור
הכל אפור בה ותפל
האנשים - האל ישמור
וכל היתר - ערפל

אתה אומר:
בזבזתי כאן את כל ימי
קבור בתוך חרבות הזמן
וחי לי בין כשלונותי
ממתין לחסד לסימן

אבל אתה
לא תפליג למקום אחר
לא תמצא עיר טובה מזאת
העיר הזאת אותך חבר
תרדוף עד סוף כל הדורות

אתה תלבין ותזדקן
עם כל אותן הסמטאות
ולאן שרק לא תסתכל
אתה תראה רק את מראות
העיר הזאת

אתה אומר:
הלב רוצה לחבוק עולם
מכל מה שקיים לטעום
לפרוש כנף מים עד ים
זו התשוקה זה החלום

אתה אומר:
עברתי כאן את רוב חיי
בין מלחמות ללא תכלית
הספקתי פה בשתי עיני
לראות הכל רק לא עתיד

אתה אומר:
עצוב לי בין הסמטאות
והשמים הנמוכים
כל התקוות בעיקר הזאת
נבלו מזמן כמו הפרחים

אבל אתה...

מילים: יוסי בנאי
לחן: אהוד בנאי
(מתוך אתר שירונט)

ידעתי הרי שאגור בבירה מגיל צעיר. הוקסמתי ממנה עוד שטיפסתי באוטובוס אגד 947 או 5 לישיבות במשרד החינוך במזכירות הפדגוגית מדי שבוע שבועיים בגיל 15. הפסיפס. הנוף האנושי והבנוי. ההיסטוריה והעכשוויות. החנק שרבים מרגישים – ריתק אותי במקום להרחיקני.

כך בחרתי את ההתמחות הרי. משהו בירושלים ברגע האחרון. והשתקעתי בה לחמש שנים כמעט ולחיים בעצם. אמא ואני וודאי היינו משתקעים בה לתמיד. והחלום הוא לבית במקביל. אולי בית קייט, אולי בית חורף...

היכולת אגב לאהוד את ירושלים ובמקביל לסגוד גם לת"א (ולהיות בקיא במפות וברחובות של שתיהן) הוא אולי הדרך הטובה ביותר לבטא את מורכבותנו. גם אם ירושלים תקבל תמיד עדיפות (כמו במשחק שערכנו לאחרונה) – הקוסמופוליטיות המסנוורת של תל אביב מאלפת לא פחות. כך גם אמא חושבת לשמחתי. עכשיו נותר רק להחליט האם בסופו של יום, אולי בזקנה, נגור בת"א ובסופי שבוע ננפוש בבירה או להפך.

אבל בירושלים עסקינן.

ירושלים, שחידוש יומני – כך אני נזכר פתאום – התקיים ביום בו העתקתי את מגורי לבירה בפברואר 2001 כמדומני. שם תיארתי את המסע הלילי במורד רחוב אגרון. הזכרתי שם את שכתוב על שטר 50 שקלים מפיו של שמואל יוסף עגנון בטכס פרס נובל (הד"ר אבשלום קור סיפר על כך פעם, וראו בתמונה להלן).

(מתוך אתר ויקיפדיה)

כך אני מרגיש. נולדתי בירושלים. נולדתם בירושלים. נולדנו בירושלים כולנו. לפחות נולדתי מחדש.

העיר שמהלכת עלי קסמים. כבר בשער הגיא עוטפת אותי כנראה שׂלְמָה של שביבי סינדרום ירושלים. אני מכושף מאוויר ההרים. יכול לבכות עד דמעות ממראה הכותל. להתרגש מנזיר שחוצה כביש למול חרדי עטוי שחורים. להתמלא ממבט מהר הצופים כמו אביגדור המאירי.

אבל ירושלים של היום היא עוני ומחסור, עימות ודחייה. דברים טובים אמנם גם קורים בה ויש ניסיון נואש להציל בציפורניים את המצב, את ההגירה השלילית, את נטישת הזוגות כמונו, את הרפאים שבעמק בעלי הדירות שמחו"ל, את מזרחה שמעולם לא חובר לה למעשה.

אני חושב שמישהו כתב פעם קטע קצר בו בוקר אחד נעלמה ירושלים. האדמה בלעה אותה. או משהו אפוקליפטי כזה. הזדעזעתי ולכן אני זוכר את הקטע. הפכתי והפכתי באפשרות. ירושלים נמחקה.

והבעיות נפתרו ? (מצאתי כמובן את הקטע בקלות בגוגל)

הפער שבין האמוני, התרבותי, הנצחי – לבין הפוליטי, הקיים והמציאותי חייב לעבור באופן ברור.

ירושלים, לכיוונה אנחנו מתפללים, מזכירים אותה אין ספור ומגלמת את כל הסיפור היהודי תישאר כזאת בכל מקרה. לא משנה אם נחיה שם או לא, אם הריבונות הישראלית תשרוד מעבר למלכות החשמונאים או אם חזון אילן ברמן יתגשם ולא חזון הנביאים.

"כה אמר ה' צבאות: עֹד ישבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלִָם, ואיש משענתו בידו מרֹב ימים. ורחֹבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח', ד-ה). כך חזה הנביא גם עוד כשהכל חרב. לא הפסקנו להאמין כמו שחקוק בחצר ברובע היהודי באופן שמרגש אותי מחדש לראות בדיוק ליד ספסלים לידם משחקים באמת ילדים.

וכמו הר סיני באשר הוא כנראה שוויתרנו עליו בהסדר הפשרה ההיסטורי עם מצרים – הוא בליבותינו ובאמונתנו עם או בלי דרכון.

הסמל של ירושלים בו אני מוכן לכל פשרה מורכב כנראה מדי לפיצוח. השכונות שמעולם לא דרכנו בשעריהן, שגם אביגדור ליברמן הסכים להרחיקן מעלינו – אלה אינן הבעיות. חלוקת הריבונות המורכבת באגן הקדוש כהצעת קלינטון היא הסבך. הסמלים יגיפו אותנו כנראה.

בינתיים ילדים, צריך לשיר בקול רם ובאמונה גדולה את שירה של ירושלים. לשמוח שזכינו ולקוות שעוד נזכה יותר.

חג שמח.