הספד להינדה

ב' באלול תשע"ג, 8 באוגוסט 2013

כפר סבא

הינדה שלנו,

בקיץ לפני כמעט שלושים שנה קברנו ממש פה את אישך היקר בומק. לא הייתי בלוויה. הייתי בן 9 בערך. אני זוכר אותי יושב על המרפסת (הלוא היא המַרְפסת של סבתא רבקה ברחוב אימבר), ליד השולחן האדום העגול ומציע במבוכה מהולה בדמעות לסבתא רבקה לכנות אותך מעתה כנחמה: "סבתא הינדה". אבל לא היה צריך. היית לנו כסבתא ויותר. היית כאמא שניה שגידלה את תמי ודבורה בבית בשיכון. היית כאחות לסבתא רבקה. ולך תסביר לשואל שהאישה הקטנה והנמרצת הזאת שמצטרפת כאחת המשפחה לכל סדר, יומולדת ונופש - היא דודה, כלומר בסך הכל שכנה. אבל הרבה יותר מהכל.

לנו זה טבעי שאת חלק. ממש בשר מבשרנו. משפחה אחת.

את הולכת מאיתנו בשיבה טובה. שבעת ימים בהם לרגע לא ויתרת על אורח חייך הקפדני והסגפני.

לפני שבוע התפרסם מחקר בו נטען כי "יוצאי שואה" (כמו שסבתא מכנה ניצולים) חיים כשנה יותר מאלה שלא סבלו מהתופת. את הוכחת שאפשר לשרוד יותר מעשור מעל האחרים אם רק תקפיד לשתות מים חמים ללא שום תוספת. תמעיט במתוק, ובכלל במטעמים. תקלף תפוח ירוק לפני השינה. תלך ברגל לטייל. "שפצירן" כשם קוד לאריכות ימים. תקרא ספרים.

אני כבר לא יודע כמה בשנים האחרונות הספרים ששאלת מאיתנו, החדשים והעדכניים, הסיפורת או המתח, יאיר לפיד או חיים באר, עד כמה חילחלו באמת - אבל השמירה על לוח הזמנים שכולל זמן עיון בוודאי שהחזיק אותך צלולה, מבינת עניין, בקיאה ומרוכזת עד יומך האחרון.

רק לפני כמה ימים ליאת ואני ביקרנו אותך בבית החולים והיית מעורפלת ומצפצפת, מצונררת ומתייסרת ומשום מקום שאלת פתאום: "נו ליאתי, איך היה בטיול בחו"ל ?". באיזה תא של תודעה ורגישות וזמינות ישבה לך הידיעה הזו הינדה ?

או השאלה המצחיקה ששאלת בליווי החוצה מאחד הצינתורים בעודך במיטת התאוששות בדרך. ביידישאיות של שטעטל המתקת סוד עם תמי: "נו, צריך לתת לרופא משהו ?", כלומר לשלם לו...

זו הינדה השורדת. החזקה. המתוחכמת והממזרית. חדה כתער ומהירת הבנה. העקרונית. העניינית. המעשית. שממעטת ברגשות ובדיבורי סרק אך פניה חלקות ולא מקומטות, רכות ומחייכות תמיד.

תמונה מהחתונה של אחותי אילת לשגיא לפני שלושה שבועות בה היא זכתה להיות. אולי התאמצה להיות...

לולא היינו עומדים כאן סביב קברך הטרי הייתי מרגיש שהיטלר ניצח קצת. את לוקחת איתך סיפור חיים שלא הצלחנו לפענח ולדלות. נולדת בסקאלאט בין אוקראינה לפולין. ורסיסי המידע רק מספרים לנו על שלוש בנות - מתילדה, פלה ואחת נוספת - שבמהלך המלחמה יצאת להביא להן אוכל ובהיעדרך הן נורו ונהרגו.

ואחרי המלחמה התחתנת עם אחיו של בעלך ובחרתם שלא להביא ילדים נוספים.

הצטרפת במלחמה לפרטיזנים אבל מעולם לא הרחבת בסיפורים אמיתיים על גבורתך, מעללייך או פציעתך באחד הקרבות. פה ושם שמענו על סוס שלך או אקדח אבל בעיקר היה זה חור שחור שצריך להודות ולהתנצל ברגע זה: עורר אצלנו הרבה חוסר אמון ואפילו לגלוג. "נו. עוד סיפורי פרטיזנים". כך מלמלנו כשניסית להאכיל ילד תוך כדי סיפור. בדרך כלל אחרי ש"סיפור החביתה" כבר נלעס...

היית שם. כך גם מצויין בספרים, באיגוד הפרטיזנים וברשומות אחרות. "הצטרפה לאוגדה הפרטיזנית של קובפק בעת אנשיה השתלטו זמנית על איזור סקלט. לאחר שחרור האיזור על ידי הצבא האדום התגייסה לצבא הפולני שהוקם בברית המועצות". כך כתוב במקום אחד. "מאנשי הפלוגה השביעית. נפצעה בהפצצה ביולי 1943. חזרה לבילורוסיה והמשיכה במסע האחרון של החטיבה בפיקודו של ורישגורה". כך כתוב בספר אחר תחת תמונתך.

ובקושי שמענו על כך. זה נשאר מאחורייך, חסר ערך או משמעות היסטורית.

כמו דברים אחרים פטרת אותנו ביד שמוחקת וממשיכה הלאה, קדימה.

אבל אנחנו ניקח איתנו זכרונות שלך איתנו. עת באנו עם התחפושות בפורים לסיבוב בשיכון ולתמונה מסורתית בחצר. בין עץ האבוקדו והמנדרינות והעץ עם הפרחים הלבנים - צהובים שמדיף ריח שתמיד מזכיר לי הינדה.

נזכור את הפורד אנגליה או פיאסטה וקוביית ההגבהה על הדוושות והנהיגה צמודת ההגה לאישה קטנת קומה כמוך, שבלי בעיה נהגה עד לפני כמה שנים. כמו שצחקנו: עם קילומטראז' בעיקר של הרברס החוצה מהסככה בשיכון... נזכור את משחקי הרמי והחקלאות את הכתב בפולנית עגלגלה של רישום הנקודות של כולכן וסבתא בשם "רגינה"... וספירה בפולנית עסיסית. וקוטה לחתולות שיתרחקו. ולחם עם מנגרינה של פעם. וסיר אדום הפוך וקלופסים רק שלך. והמועדון השכונתי שהפך לביתך השני. הינדה שידעה אנגלית והייתה אשת העולם הגדול. שביקרה בהאיטי וטיילה מבחינתנו בחצי עולם עם בומק והביאה מתנות לכולם מכל מקום.

הינדה, שבגיל 93, בריאה כמו שור, שכף רגלה לא דרכה בבתי חולים (חוץ מכשנשברה הרגל...) במלחמת המפרץ לפני 22 שנה... הינדה שכבר רצתה להיפרד בזמן האחרון. שהתקשתה ללכת - אבל צעדה עם ברכיים כואבות במאמץ. וכך כמו בחייך נפרדת נקי. סבלת מעט זמן יחסית. לא צנחת בתפקוד או בשמיעה או בזיכרון ובצלילות. הלכת תאכלעסי וישר ולעניין כמו שדיברת וראית את חייך.

"שיהיו לכם חיים טובים" איחלת לליאתי ולי במחוות פרידה הכי כנה ועמוקה שיכולת להפגין, גם שהתנערנו מהרצון שלך ללכת כבר. "ועכשיו תלכו לילדים", השלמת את הדברים בהוראה.

ואנחנו ממאנים לקבל זאת. מודים שיש באובדן מבט עצמי על חיינו שלנו אנו. על פיסות החיים שמתרחקות. על הפרופורציות שאיננו אלמותיים.

אבל הספקת לחתונה של אילת ושגיא. כנראה שלשַם כוון המאמץ.

והתמונות משם שמייצגות אותך נאמנה יישארו עימנו לתמיד. חייכת שם את החיוך המרוח מצד לצד שלך שקרן אמרה בצדק שהכי מזכיר אותך.

שיר ההלל לנשים - אשת חייל אומר "ותשחק ליום אחרון". כלומר יום הלידה הוא יום עצוב ביודענו שזו תחילת הסוף בעוד יום המוות הוא הוא היום השמח על מה שהספקת. כך את נפרדת מאיתנו בחיוך.

הינדה, בת יונה ורחל אשתו של בומק, מבטיחים לזכור אותך, אתכם. כולנו בני המשפחה שהותרתם אחריכם. את הינדה חיית חיים מלאים וארוכים וניצחת את היטלר.

יהי זכרה ברוך.

אתר הפרטיזנים בו מוזכרת הינדה.

בני מוריס, שומרי הסף: שתי זוויות מתסכלות על הבעיה הפלסטינית

סיימתי היום סמינר מחשבתי עצמי בנושא הפלסטיני.

במקביל השלמתי את הספר של בני מוריס וגם צפיתי בסרט "שומרי הסף".

הספר של בני מוריס נחשב כ"חזרה בתשובה" של אחד מהבולטים מבין ההיסטוריונים שהנכיחו נרטיב פלסטיני מקביל.
גם אם הוא תמיד יטען שנצמד כחוקר לתעודות ולמסמכים ושאיננו פוסט ציוני - הוא היווה ולו כסמל - "סדין אדום" - של דיון שכזה.
כך הוא נחשב כנראה עד שתקראו את הטקסט החשוב הזה... כמעט מבית היוצר של חה"כ לשעבר אריה אלדד (כלומר - מוטה וסלקטיבי, אבל מבריק, מנומק, ממוסמך ומשכנע על פניו... וראו ראיון עם פרופ' מוריס להרחבה).
בני מוריס מסביר לנו שבעצם לא הייתה מעולם אופציה לפשרה של שתי מדינות. הפלסטינים רוצים מדינה אחת ומוסלמית וגם לא שותפות דו-לאומית.

(מתוך אתר עם עובד)

אחרי מעל 130 עמודים עמוסי הפניות וציטוטים מייאשים מועלית אופציה מעשית אחת של קונפדרציה עם ירדן שמובאת בשורות האחרונות כפתרון שעשוי לעמעם את הקיום של המדינה היהודית ולאפשר שת"פ משולב.

הקושי העיקרי שמצאתי במסמך הוא ההתייחסות להיסטוריה כהתפתחות דטרמיניסטית כמעט לינארית.
הערבים מצדדים 90 שנה רק במיגור הקיום היהודי - וכך יהיו תמיד. יש יסוד סביר להאמין שיהיה קשה לשנות זאת, אבל אי אפשר להתייחס למציאות כנתון שאיננו משתנה. בעיקר כשיורדים מחזונות ה"שלום" להסדרים זמניים ולהבנה שהשכונה איננה פשוטה וכנראה שהסכסוך לא ייעלם.

קושי משני הוא בשיטה המתייחסת למילה הכתובה יותר מלמציאות. קשה לי להתווכח עם סעיפים באמנה הפלסטינית או בזו של חמאס. או בניסיון לטעון שאין שום כוונה להקים מדינה פלסטינית "חילונית דמוקרטית" כי אין לכך שום זכר בכתובין. אבל המציאות מורכבת מסך המילים והמסמכים שהיא (וראו הערה בסוף ומאמרו של אורי אבנרי שמיטיב לחדד נקודה זו).


וכדי לאזן את התמונה - הלכתי בעצת רבים למועמד לאוסקר, הסרט התיעודי "שומרי הסף".



קונספט פשוט לכאורה: ראיונות בית עם ראשי שירות הביטחון הכללי. קצת תיבול של סרטונים והמחשות, אבל העיקר הוא ראשים מדברים ומדברים - ואתה יושב מרותק.
אין הפתעות, אין גילויים, אין חידושים: לא בעובדות, לא בסיפורים, לא בהתבטאויות (קו 300, רצח רבין, המחתרת היהודית, טלטולים, סיכולים ממוקדים וכו' וכו').
החיבור של כל הדמויות הסמכותיות לרצף הערוך והמסודר מותיר את הרושם העז. את כתב האישום המצטבר.

בסוף הסרט מצטטים את ישעיהו ליבוביץ ונבואתו ב-1968 (המובאת כאן בהרחבה יתירה מתוך אתר):

לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה - חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד...

כל התוכן של המפלצת הקרויה "א"י השלמה" לא יהיה אלא קיום המנגנון השלטוני-מינהלי שלה. מן הבחינה החברתית : תוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר - שוטרי-חרש. המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת-מרי ערבית - מזה, וברכישת קוויזלינגים ערבים
[בוגדים, משת"פים. צ"א] - מזה. יש חשש שגם צה"ל - שהיה עד עכשיו צבא עממי - יתנוון ע"י הפיכתו לצבא-כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות

ובתגובה לתוכחה אומר בפשטות דיסקין שהכל התגשם. וחוזר ומאשרר: הכל התגשם.


***

אלה מסמכים מתסכלים על אובדן הדרך שלנו בראש ובראשונה. על מורכבות המצב שאין לו פתרון פשוט, דבר המחייב אותנו עוד יותר לפרואקטיביות, יצירתיות והובלה.
אבל הכל טקטי. שום דבר לא אסטרטגי בהתנהלות שלנו, אומר אחד הראשים וממצה הכל.


והנה עוד הפניה, אל דברים מדוייקים על הסרט של יוסי קליין.



וקוריוז קטן בנוגע למתודולוגיה של בני מוריס הנותנת משקל רב למילים: זה הזכיר לי משהו מלימודי המשפטים. ישנו חוק מכובד ומרכזי ביותר בספר החוקים הישראלי. שמו המכונן הוא "חוק יסודות המשפט". מ-1980. לשונו קצרה וקולעת יחסית:

"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל."

החוק העברי הוא הוא בבסיס החקיקה הישראלית ! מדינת הלכה.
החוק, כותרתו כ"יסודי" ותוכנו הבומבסטי עוד עלולים לגרום לקורא חיצוני לחשוב שכך המצב. בפועל, זו אות מתה במובן הכי בית קברותי שיש... חוק שמעולם לא מימש את מטרתו, אפילו לא ההצהרתית...

12 הערות סיכום לבחירות 2013

אחרי מעקב כל כך אינטנסיבי - שלא נאמר אובססיבי - אחר מערכת הבחירות אי אפשר ללא כמה מילות סיכום.

1. בחירות הפייסבוק
קודם כל: אלה היו הבחירות של הפייסבוק במלוא עוזן. שם היו הקמפיינים, המסרים, התגובות (ההפגנות...), הססמוגרפים, ההנעה לפעולה, הסאטירה והעדכונים והניתוחים הבלתי נגמרים מסביב לשעון (עבורי בעיקר הודות לכוהנת הגדולה ולכוכבת העולה בעיניי בתחום: טל שניידר). ביום הבחירות עצמו הרגשתי יותר מבעבר את חגיגת הדמוקרטיה. לא דרך אמצעי התקשורת שמראים לי מתמודדים מצביעים - אלא דרך מאות החברים ששיתפו תמונות שלהם מממשים את זכותם, יחד עם ילדיהם בחגיגה מרגשת של הריבונות והעצמאות שלנו.






2. המפגינים עם לפיד, המנהיגים ב"עבודה"
לעניין התוצאות, נסיקתו של יאיר לפיד, כפי שהציע הניתוח של פרופ' דני גוטווין היא ביטויה של המחאה החברתית של הקיץ הקודם.
שני זרמים היו למחאה: אלה שמצאו את השיטה הקלוקלת, סימנו את המטרה כ"צדק חברתי" בשונה מנאו ליברליזם - זהו הזרם הדק, גם אם המשפיע והמעצב, של חלק בולט ממנהיגי המחאה ודובריה הסוציאל-דמוקרטיים (ושמאלה).


המפגינים, לעומת זאת ברובם היו אלה שלא מכוונים בהכרח אל השיטה, אלא אל פירותיה. הם לא קוראים תיגר על המערכת - אלא על "יוקר המחיה". אנשי מעמד הביניים הללו אמרו את דברם בקלפי בהמוניהם.
מצד אחד המנהיגים צעקו וניסחו מסרים מדוייקים וסוציאל דמוקרטיים - וחזרו הביתה לעבודה ולמרצ ולחדש וכו'. וההמונים בהכללה שבאו בשקט ובסדר מופתי להפגנות - שלשלו "פה" לקלפי באותה נונשלנטיות בורגנית...
המסר הסוציאל-דמוקרטי הטהור לא צלח מעבר לחמישה-עשר המנדטים של העבודה (מרביתם אינם חדשים. ואולי הכפלתה של מרצ, אם כי לכך סיבות נוספות). למרות ההתחלה המבטיחה של הקמפיין של מפלגת העבודה: ההתלהבות, הנבחרת המרשימה, הדיוק במסר והרוח הגבית בציבור - אפשר לומר שקמפיין כושל, ממוקד במנהיגה שאיננה "אהיבה" הביא הישג מאכזב...

3. מהפך מפתיע וסמוי של הרגע האחרון למזלנו
בהערת אגב: עלייתו המפתיעה ברגע האחרון של לפיד, איפשרה לכולנו להישאר לאורך כל הקמפיין רדומים, סקפטיים, פסימיים, דטרמיניסטים. ומילא השמאלנים עם השנאה העצמית וחוסר האמון. גם מפלגת השלטון לא הצליחה למצוא יריב ולייצר התרחשות. מזל. הם עוד היו מתעוררים ומעוררים. כך ברגע האחרון מתחת לאפה יצרו מהפכון וגנבו לה את הממשלה, גם אם לא את השלטון... זו תהיה ממשלת ביבי-לפיד בכל מקרה. לא ממשלת ליכוד-ישראל ביתנו.

4. בחירות 74' של שנות ה-2000
אבל הבחירות הללו הן רק ההתחלה.
אלה בחירות 1974 של שנות האלפיים. אלה שלפני המהפך. המפה מסתדרת מחדש. הלגיטימיות והאותנטיות של המסר הסוציאל-דמוקרטי היא אולי ההישג החשוב ביותר של המחאה שכבר חילחל לציבוריות וגם לקלפי.
אם לא יהיו שינויי שיטת ממשל משמעותיים בקדנציה הזו ואם יאיר לפיד יוכיח את עצמו כמנהיג רציני וביצועי, ניתן כבר להעריך שהבחירות הבאות יהיו בינו כמועמד שעבר הסמכה ובין מועמד ימין מובהק: נפתלי בנט שישתלט על הליכוד, אם יעמוד באותו מבחן של לפיד. או אחד מכוכבי הליכוד הנוכחיים: יעלון, סער. ואולי ליברמן או שמיר יבריקו ויעקפו בסיבוב ?
[בתחושת הבטן שלי - זוהי הקדנציה האחרונה של ביבי. ובקרוב הוא יבין זאת וישתדל לעשות מעשה מכונן. להערכתי בקדנציה הזו נתניהו עשוי לנצל את המצב שנכפה עליו ולייצר שינויים מרחיקי לכת - בגיוס בחורי ישיבות ורפורמות אזרחיות אחרות - במקום בתחום ההסדר עם הפלסטינים. ואת החשבון ישאיר לתשלום ליורשו. קרע עם החרדים...]

יו"ר מפלגת העבודה הבא - גבי אשכנזי

5. שלישיית המועמדים לראשות הממשלה בבחירות הבאות
אם לפיד כאמור יפדה את ההמחאה השמנה שקיבל מהציבור וכמו כן יצליח לנהל סיעה ומפלגה שלא כמו קודמיו במפלגות המרכז השבריריות - הוא קורץ מהחומר הביביאי שיכול לתת לו עמדה להתמודדות מהמרכז. או כסגנו של אולמרט שישוב נקי כפיים ? או ציפי לבני שתתעלה על עצמה ?

ומשמאל אני מעריך שהכוכב הוודאי שיגוייס יהיה גבי אשכנזי עם מסר חברתי ובטחוני. עממי ומרכזי.
ועד אז אני מקווה לפחות שתוקם ממשלת צללים כדוגמת השיטה הבריטית המפוארת. וראוי לתת לשלי יחימוביץ' את ההזדמנות לנהלה. ולא לשוב ולשחוט את המנהיג שהכזיב.

6. תום הגל העכור האנטי דמוקרטי
וצפירת ההרגעה המרכזית עבורי שהבחירות הללו יצרו מיידית: סיום הגל העכור האנטי דמוקרטי, הפופוליסטי והלאומני.  חברי כנסת סוררים עוד עשויים לדחוף רעיונות שכאלה. אבל הציבור והרוב בכנסת (כולל מתוך הבית היהודי להערכתי ובוודאי מתוך "יש עתיד") - נשמעו הפעם ממותנים, לא מתלהמים עם מסר דמוקרטי, קונסטרוקטיבי ונאור בסך הכל בעיניי.


7. חרד לחרדים
החרדים - ש"ס ויהדות התורה - יצאו בשן ועין - בדרך לשין ולגימל...
ואף על פי כן, אסור לטעמי להוקיעם ולנדותם. הסדר בנושא גיוס בחורי הישיבות חובה שייעשה עד כמה שניתן בהידברות (בהתבסס על מאזן הכוחות הפוליטי הנוכחי, החד פעמי הזה!). אחרי התקציב והסדרת חוק טל חדש אני באמת מקווה שיהיה מקום לש"ס לפחות בממשלה. למרות סלידתי מהרבה מעמדותיהם כמובן. תיקון לאומי עושים ביחד ולא בכוח.

ואני גם מקווה שהציבור בארץ לא יראה בעיסוק בבחורי הישיבות הזדמנות לנקמה מתוקה. יבין שהנושא העיקרי הוא שילובם בשוק העבודה וייתן משקל גם לערך של שימור ופיתוח עולם התורה שחרב בשואה (וההשוואה כל הזמן בין עילויים בתורה לספורטאים מצטיינים הפטורים משירות תמיד חורה לי... היא תוצר של אנשים שהתרבות היהודית שלא באשמתם זרה להם לחלוטין...).


8. הזדמנות חד פעמית לדיון מחודש בנושאים לאומיים
אז יאללה. צריך לנצל את שעת הכושר ולפתוח לדיונים מחודשים נושאים שלא ניתן היה בכלל לעסוק בהם בגלל לשון המאזניים החרדית: הסדר סטטוס קוו חדש. תיקוני שיטת ממשל ובחירות. רפורמה במנהל הציבורי. ואולי חקיקת כמה חוקי יסוד חדשים ? שמא נאמר - התחלת חוקה ?

חבר הכנסת (בקרוב) אבי וורצמן

9. לראשונה: אני מכיר אישית חברי כנסת !
משהו אישי אנקדוטלי: זו הכנסת הראשונה שנבחרת שאני באמת מכיר בה שני אנשים, כחברים של שנים ולא כהיכרות לאור עבודה או משהו אגבי. הרב שי פירון, מס' 2 ביש עתיד ואבי וורצמן, מספר 8 בבית היהודי. שניהם נוסכים בי אמון מחודש בפוליטיקה הישראלית בידיעה ששניהם מגיעים במסירות של ממש לשרת את הציבור ביושר ובנאמנות.






10. הלכתי לעבודה
הצבעתי כמה לא מפתיע למפלגת העבודה. למרות הדגל הבודד עליו התרעתי בעבר, למרות חוסר אהדתי ליו"ר, למרות הניכור לערכים ולשאלות של זהות יהודית עמוקה, למרות הקמפיין המייבש והחלול - למרות הכל תמכתי גם אם לא בלב שלם. ככה זה כנראה. צריך לבחור את סדר העדיפות ולהימנע מטהרנות ופיינשמקריות יתרה בבחירות פוליטיות... באותה מידה יכולתי לבחור בחוסר השלמה אבל בכוונה גמורה והתאמה מדויקת גם במרצ, בעם שלם, בתנועה. ודאי וודאי ביש עתיד ואפילו בבית היהודי. מנפלאות המפה הפוליטית שלנו.

11. הקמפיינים הטובים: מרצ והבית היהודי
הקמפיינים הטובים ביותר מבחינת אפקטיביות - היו של מרצ ושל הבית היהודי. שתי המפלגות הכפילו את כוחן גם במבחן התוצאה, אך היו זוכים בכתרים גם בתוצאה פחותה, כפי שפרגנתי עוד לפני המדגמים...
במקרה של מרצ היו אלה בהירות ומיקוד: "שמאלנים - הביתה".
במקרה של הבית היהודי - היה זה מועמד מחדש ומלהיב, משכנע וכן בתוספת מסרים של אחדות וערכים. אם נרות אצלך זה לא רק בהפסקת חשמל. אם שבת זה לא רק שלומי...
קמפיין יצירתי ומחוייך (כולל תוכן גולשים שהועלה בהמשך לסיסמאות ה"אחים"). לא פלא שהמפלגה הייתה הגדולה ביותר (בסקרים, לא יודע בפועל) בקרב מצביעים עד גיל 40.
למרות סעיף 9, העטיפה המרשרשת, הידידותית והמתונה וחוצת המגזרים בה נמכרה המפלגה - לא תאמה את תוכנה החרד"לי הגורף. וההסבר של ארץ נהדרת על ייצורו של ה-Ibenet תומך בכך בחיוך...

12. לא עברו את אחוז החסימה
ומילה על המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה ובראשן ארץחדשה ועם-שלם.
קשה לגייס 75,000 איש. צריך להזכיר זאת שוב ושוב. ושוב. זה נראה מעבר לאופק, בר השגה, במגע יד - ואין זה כך. אם אריה אלדד המבריק גם אם הקיצון לא צלח, ואמסלם המפורגן לא פרח, ואלדד יניב המקומבן לא צמח - זה כמעט בלתי אפשרי.
ועם כל הכעס על אובדן הקולות - הם לא "נזרקו לפח" כפי שצויין הערב בתקשורת, גם אם יכלו במשהו לשנות את המפה. הכעס צריך להיות על מי שמתפתה להצביע - ולא על מי שמנסה לשנות (ופרס היצירתיות והעיצוב החדשני ללוגו מגיע ללא ספק בסעיף הקודם לארץחדשה, שהרתיעו אותי - אבל התאבדו על המשימה).
זו הדמוקרטיה במיטבה. כל אחד יכול להתמודד. ועדיין העלאת אחוז החסימה במעט ל-5%, או לפחות ל-3-4% לא תפגע בייצוגיות המגוונת הייחודית לפרלמנט שלנו, תאפשר התחדשות - אבל לא קוריוזים מיותרים.
ועדיין חבל על הרב אמסלם, שהיה צריך לחבור בעיניי למפלגה קיימת כמו התנועה, העבודה או הבית היהודי בעיקר.




(התמונות - מתוך אתר וויקיפדיה)

נסיעות עבודה: בין אוקראינה לארצות הברית

מחשבות לא סדורות על ישראל, אוקראינה וארצות הברית רגע לפני שאני עולה על טיסה בחזרה לארץ...:

התמזל מזלי וביקרתי ממש לאחרונה בשני מוקדי המהפכות היהודיות הגדולות במאתיים השנה האחרונות. התחדשויות. צמיחות של אופני חיים יהודיים מחדשים ומלהיבים.

אני מתייחס לשני מקומות מעבר לחיים בארץ ישראל, שם התמזל מזלי להיוולד כיהודי ושם ללא ספק התרחשה ועדיין מתפתחת המהפכה השלישית באורח חיים יהודי.

לפני 250 שנה במזרח אירופה צמחה תנועת החסידות. ראשיתה במז'יבוז אצל הבעל שם טוב, באוקראינה של ימינו. ואז כמו עכשיו - איזור כפרי, מרוחק, עלוב ונחשל. חשוך, קשה יום, מרופט. מרובה אוכלוסיה לא יהודית. אז גם עוינת, סביר להניח. ודווקא משם - מתוך האפילה והטומאה, מתוך המסכנות והרפיון, דווקא משם יצא האור של היהדות המתחדשת. זו שמתחילה ומסתיימת בלב, זו שמקדימה דרך ארץ ללימוד תורה, זו שמעדיפה שמחה על נוקשות וכוונה על קפדנות.

משם התפתחה תנועת החסידות להסתעפויות ופרשנויות לרוב. חלק מגילוייה - אומרים לעתים בהלצה - הן דתות ידידותיות קרובות ליהדות...

הביקור שם בציוני רבי נחמן באומן, אצל סנגורן של ישראל רבי יצחק לוי בברדיצ'ב ומעל לכל - במז'יבוז אצל רבי ישראל הבעל שם טוב והרבי מהפטא - האוהב ישראל (שלושת האחרונים - מאבותיו הישירים של אברהם יהושע השל אדמו"רי שלי...) - כל החיבורים הללו לא דיברו אלי למקום המקובל של בקשות והשתטחויות על קברי צדיקים אלא אל השכינה והקדושה שנמצאת דווקא במקומות שכוחי אל אלה לפי ההגדרה. אלוהים דווקא נמצא במקומות שחשבו שהוא שכח... רוצה לומר לנו: המקום נמצא בכל מקום או בשום מקום (אמירה המיוחסת למגיד ממזרטיש ?). זה תלוי בנו.

המקום השני אליו נסעתי לנסיעת עבודה הוא ארצות הברית של אמריקה. בבל החביבה עלי בהתפרצות היהודית הגועשת, למרות כל נבואות הזעם והמספרים המתכווצים והגרפים היורדים.

אין מקום יהודי שוקק, מחדש, מרגש ומלהיב יותר מנהרות בבל הללו. גיליתי זאת כבר לפני יותר מעשור. שם למעשה אפשר לומר התחברתי בכלל ליהדות ולמדתי שאפשר להיות יהודי בדרכים רבות ומגוונות.

התנועה הרפורמית אמנם צמחה בגרמניה אבל ככלל התנועות הליברליות (קונסרבטיבים, רקונסטרקשוניסט) היכו שורש באמריקה והן הן ה-MAIN STREAM של התפוצה היהודית הגדולה בעולם (ויש שאומרים עדיין הקהילה הגדולה בעולם...).

השתתפתי במעין סיעור מוחות של כמה ימים עם מחנכים יהודיים מהקהילות שם ומהארץ, אנשים בכירים ומנוסים לצד סטודנטים ודור ההווה והעתיד של החינוך היהודי. הנושא העיקרי היה מקומה של ישראל בתוך החינוך היהודי בצפון אמריקה. אותה ישראל שחייבים לתמוך בה. ועדיין אסור לדבר עליה סרה. רגשי האשמה עדיין מפעמים. אותה ישראל שגורמת כזו אי נחת ולכן דור שלם שלא יכול היה להעיר ולחבק, להציב מראה ולאהוב - הוא דור אדיש, מתנכר, מרוחק ובור.

כאן בכנס כמובן שמצאנו אנשים חכמים ופתוחים, שמבינים את המורכבות ונכונים לחולל שינוי.

ישראל היא חלק מזהות יהודית נושמת. אי אפשר בלעדיה. אבל חייבים גם לפרק את המורכבות. ואפשר לדבר על זה. גם איתנו. גם בתוכם. למרות שדור שלם של תורמים ומנהיגים עדיין לא בשל לכך.

מדהים הוא שמהצד שלנו של האוקינוס, עדיין חושבים שהתמיכה אוטומטית. שללמוד על ישראל זה ישר לעשות לה לובינג (ADVOCACY). איזה אכזבה נכונה לשרינו ויועצינו כשהם מגלים כמה המצב חמור בגלל חוסר היכולת שלנו לשוחח איתם, לקבל שישנן מחלוקות - ואז גם לזכות בתמיכה כנה.

ובחזרה ליהודויות, כפי שמכונה כאן (JEWISHNESS):

שתי מהפכות ויותר איפשרו חיים דתיים יהודיים מלאי משמעות, במרכזן ניצב אל (ברובן לפחות הוא גם נקרא כך במפורש...). וישנם ציויים ומסגרת חיים מחייבת. על הנייר לפחות. בציפייה.

יאמרו לי שגם הציונות הדתית היא מהפכה ביחס למה שהיה קיים. ייתכן.

אבל מבחינתי החיים בארץ ישראל איפשרו ואף חייבו מהפכה יהודית רחבה יותר והמספרים מדברים בעד עצמם. הרוב המכונה "חילוני" בארץ יש לו זיקה חזקה ליהדות וכמובן מסגרת חיים יהודית יחסית וסביבה יהודית לכאורה, אבל אין לו להבנתי באמת תוכן ומשמעות ומסגרת וקהילה שערכים ומסגרת יהודיים מקיפים אותם. ושיש להם המשכיות.

אין ישראל יהודית בלי יהדות ישראלית. לפחות לא במבט קדימה.

כשאני באמריקה, נעים לי בכל פעם מחדש להתפלל את אותה התפילה במדויק ששרים אצלנו - רק במרחב מלא הוד, יחד - ילדים, נשים וגברים ובעיקר - עם נשים המכהנות כשוות בין שווים בכל התפקידים. אין טבעי מזה בימינו.

***

הצהרתי על שתי הגיחות האחרונות שלי לחו"ל כנסיעות עבודה.

עבודת הלב, עבודת השם.

שלושה תרחישים לבחירות לאחריהן לא נתניהו הוא ראש הממשלה

פוסט לא רציני עם מסר רציני:

התקופה סוערת, המהלכים מפתיעים - אבל הכל סגור. אפשר להתחיל להתכונן לבחירות הבאות. להיכנס למעבדה גם בצד השמאלי, ברוח המערכון של ארץ נהדרת על ייצורו של נפתלי בנט.
גם מי שמנסה בכוח לייצר דרמה או "משחק פתוח" אני חושד שהוא עושה זאת או כי זה תפקידו כפרשן פוליטי, או מאינטרס כלשהו (לעודד הצבעה לליכוד, לדוגמא). כמו "הבחירות לא גמורות" של אריאל כהנא, הפרשן המדיני של "מקור ראשון".

בכל זאת מצאתי שלושה תרחישים שאפשר וכדאי עוד להיערך אליהם בימים שנותרו:

1. שלושה ימים לבחירות. ביבי בנבצרות. חו"ח. התקף לב. היו דברים מעולם אצלנו. גם תרחישים מופרעים מזה. ליברמן למעשה המועמד לראשות הממשלה. 6 מנדטים נוהרים ליאיר לפיד, לציפי לבני והביתה. גבירותיי ורבותיי - מהפך.

2. בני ברק (חו"ח) נפגעת אנושות מטילים איראניים (או של החיזבאללה ? או סוריה עם התדרדרות בגזרה שם ?!!). 5 מנדטים נמחקים מעל פני האדמה. גוש חוסם של 61 מנדטים. ציפי לבני ראש הממשלה.

3. הרב עובדיה יוסף מודיע שהוא עושה תיקון ובאמת מחזיר עטרה ליושנה, מדיח אחרי הבחירות את השילוש הקדוש מהעמדה הבכירה וממנה את בתו הרבנית עדינה בר שלום להיות יו"ר התנועה והשרה הבכירה של ש"ס בממשלה חברתית של שלי יחימוביץ'.

שנאמר תחת כל עץ רענן: "צה"ל ערוך לכל התרחישים". באמת הכל נבחן ונלקח בחשבון. היכונו.

לא הבנתם בשמאל שהסיפור גמור כי הדמוגרפיה השתנתה ? הזהות השתנתה ? המציאות השתנתה ?
המאבק הוא לא על העברה של עוד מנדט או שניים, גניבה על בסיס טרנד או מפלגת נישה וגם לא בזכות "מפלגת מרכז" כזו או אחרת. רק שינוי מהותי מול עמישראל, הוא קהל הבוחרים המסורתי, המאמין, הלאומי עשוי להביא למהפך עתידי.

הבחירות הבאות כבר כאן.

מכתב למשפחת אליאב

בעקבות שבת של קהילת חרוב בניצנה:

עפרה ומשפחת אליאב היקרים !

המסע של כל הקהילה שלנו הרחק אל ניצנה נועד בראש ובראשונה לגבש אותנו - את החדשים והוותיקים, את אלה שגרים באתר הזמני של חרוב ואת אלה שמפוזרים בכל קצוות הארץ. כששלדי בתים כבר החלו לצוץ בגבעה שלנו - זה הזמן להתרחק לרגע כדי להפוך לקהילת אליאב הרחבה.

אבל נסענו לניצנה גם כדי לאסוף סימנים וחיזוקים, לגלות שהשם שלנו איננו מקרי אלא משגיח עלינו.

הקהילה שהחינוך במרכזה, הפשטות והצניעות, הנוף האנושי, הרגישות הסביבתית, קיבוץ הגלויות, הש"ין ש"ינים ורוח ההתנדבות, מכינת תיקון העולם - כל אלה ועוד היוו אבני דרך בתוך ניצנה שהבהירו עד כמה השם שהורעף עלינו מחייב, מעורר השראה והולם את ציפיותינו מעצמנו ויכול להוות לנו מופת ומגדלור. בצעידה בשבילי נוה המדבר המוריק, הרגשתי פתאום חלק ממשהו גדול יותר ממיזם ההתיישבות הצנום והטרי שלנו אי שם במזרח לכיש. התחברתי לשרשרת של עשייה, בלי מירכאות וציניות - למפעל הציוני במלוא הדרו, כפי שלובה מייטיב לייצגו.

גם אותו חלק מאנשינו שאיננו מזדהה עם דרכו החלוצית בתחום המדיני, גם מתוכם היו שלחשו לי תוך כדי: זה השמאל הישן כאן, כזה שלא מתבייש להיות ציוני. שרוצה לעזור לילדים פליטים מאריתראה כתיקון עולם וכציווי יהודי - ולא מתוך רצון לשלבם בישראל ולהתייפייף. ובכל מקרה - זו הישראליות האמיתית - שחולמת ומגשימה, שחולקת בנחרצות על עמדות בחברה - אך חולקת במסירות ערכים משותפים באותה החברה.

ועדות נוספת וכובשת הייתה ספר התורה ממנו קראנו בבית הכנסת. הוא נתרם על ידי לובה ואחיו לזכר הוריו וקהילתו. אדם לא דתי שספר תורה חשוב לו בסדרי העדיפויות הוא מודל המתאים למקומותינו.

והתמונה בבית הקטן של לובה בלב ניצנה, אי שם במדבר, הידקה לי את החיבור הסופי.

בן גוריון בכבודו ובעצמו משמאל. אשכול ישוב מימין. ובמרכז לובה מצביע על מפת קיר ענקית של חבל לכיש המתהווה. כאן ושם בערבוביה. אנחנו זה לובה ואליאב זה אנחנו בעצם.

וכדי לחתום את השילוב: כמה התרגשנו למצוא דווקא זוג חרובים שנטע לובה עצמו בראשית ימיה של ניצנה סמוך למועדון ! גם לובה נטע לדורות הבאים. אנחנו הדור הבא שהתקרא חרוב עד לאחרונה...

אני בטוח שמעבר לשבת המהנה של כולנו יחד כקהילה, ובפרט באירוח של ניצנה - מצאנו במסע הרחק גם קרבה בינינו וגם אותות לקרבה לשֵם שזכינו להיקרא בו.

בברכה,

צביקה ארן

עוז ושימבורסקה במחיר אחד

סיימתי הרגע (עוד דמעות) את ספרו האחרון של עמוס עוז "בין חברים".
ואז פניתי לתמצית שבגב הספר, שלעולם אינני קורא מראש. כך גם משתדל אני בסרטים. הרצון להיות מופתע לחלוטין.
מכל מקום, אלה ללא ספק "דיוקנאות מפליאים בעדינותם של נשים וגברים החולמים חלומות... פרטיים בצלו אחד החלומות הקולקטיביים הגדולים בתולדות המאה העשרים" בקיבוץ הדמיוני אותו ברא עמוס עוז - המקום בו "צמחה יצירתו".

ספר של סיפורים שמאפשר מחויבות מזדמנת ללא רגשות אשם - אך עדיף שייבלע בחטף מפאת השתזרות החוטים...

ואם בענייני פרס נובל לספרות עסקינן:
חוב ישן עם מותה של ויסלבה שימבורסקה, אז נמנעתי מלהצטרף למקהלת המקוננים.
וכל כך רציתי לפרסם את השיר שכתבתי עם ביקורה בארץ, שיסביר את ההתרחקות מההמוניות שבקרבה אליה.


לוויסלבה

חודשים שאני יודע על בואך
ולא מתכונן
כמתגנדרים שנדחקו לאולם

לו הייתי יודע להיות מעריץ
הייתי בא ונדחק גם

ממלמל שורות מוכרות, מהנהן
למשמע כותרת שיר אהוב,
מחייך כאנין המגלגל יין משובח
ומפורסם.

איך גיניתי עצמי באהבה - בהשראת השיר,
ומבעוד מועד נמנעתי
להסתפסף עם האחרים,
שאוהבים שירה.

(התמונה מאתר וויקיפדיה)

לא מהטובים שלי, אבל אחד שהיה לי חשוב לשחרר כבר זמן רב. כי לא נפרדתי ממנה.
אולי סנונית של אומץ לפרסם עוד משיריי ?