אחווה וריבון

אחווה וריבון. אלה הצירים שנותרו להידוק וחיזוק בחלוף גל המחאה הראשון. זה המסר, כפי שהיטיב לחדד חברי יושב המגדלים א"י.
משהו צריך לחבר בינינו והוא כבר לא טריוויאלי ומחייב השקעה.
והדרישה המרכזית להבנתי היא להתחנן לממשלה - חזרי לקחת אחריות, חזרי להובילנו.
לא העמותות ולא התרומות - הריבון. יש ממשלה בירושלים והיא צריכה למשול.
היא ביורקראטית, היא מסורבלת ומסואבת ועייפה ומרוקנת - באיים קטנים גם מושחתת.
אבל היא הכתובת שלנו. היא צריכה להנהיג אותנו.

(והשלטון המקומי שנכנס לוואקום הזה במקומות רבים בהצלחה רק אומר דרשני. זה מחייב חיזוק מובנה שלו כדי שגם ברשויות חלשות יוכלו ליהנות משלטון פורח).

ההפגנה הגדולה

ילד שלי,

נסענו אתמול בגיחה מיוחדת לתל אביב. עם כמה שכנים מהפריפריה הרחוקה.

הצטרפנו למחאה הגואה בהפגנה השלישית של מוצ"ש. נחילי אדם זרמו בסמטאות שרונה המתחדשת מנסים למצוא חרך לראות מה קורה בקפלן בין חמוקי הקריה, קריית הממשלה ובצילו של עזריאלי.

עמדנו קרוב ממש בתוך אתר בנייה רק שומעים. אי אפשר היה להבין את כמות האנשים שהתאספה וזעקה "צדק חברתי". הרב בני לאו נאם. גם אנשי המחאה. שמענו קצת את יהודית רביץ אבל איבדנו סבלנות לחכות לריטה ושלמה ארצי. בשבוע שהחל בו בדיוק, רגע לפני תשעה באב הייתה המחאה החברתית לעובדה מוגמרת ולא לתופעה טרנדית שוככת.

ואתה הקטן היית שם. ניסית להבין. שאלת. הנפת שלט שקיבלת ממישהו שחייך. כולם בכלל חייכו האחד לשני. כמו יום עצמאות אמיתי. קראת "העם דורש –" וסיימת במלמול לא ברור. אולי קצת כמו המחאה בעצם.

אבל אווירת הביחד שסופסוף חשנו בה הייתה מחשמלת, ממכרת ומדביקה. אי אפשר להישאר ציני ומהצד.

אנחנו חלק מהמהפכה. היא לא תתחיל כאמור להבנתי בלבנה הזו, אבל לקחנו מחדש אחריות על המדינה שלך, שלנו.

אבא

מחאה

המחאות וההפגנות בתוניסיה, מצרים, תימן, סוריה ולוב וכלל הטלטלה במזרח התיכון – זלגו לישראל, בהתאמה ובתצורה דמוקרטית. כך אני קורא את המפה. גם זו האישית שלי.

מעולם לא חיבבתי הפגנות. עניין של עלות-תועלת אני חושב. תחושת חוסר משמעות כיחיד. דמוקרט המשתתף פוליטית בסך הכל – אך ללא הכרה בסיסית בערכו. אכן פרדוקס מסוכן.

אבל הנה, הפייסבוק הצליח להגדיל את הסיכוי לעבור את סף המשמעות כקבוצה ולהיתרגם לממשות פיזית בשטח. ומחאת הקוטג' הצליחה (פשוט כי היה נחמד להזדהות מבלי להפסיד שום דבר במעבר לגבינה אחרת). ומחאת האוהלים מתגלגלת לה באופן מעורר פליאה, ביחס לאדישות הישראלית.

ומדוע היא תצליח – אם לא בגלגולה הנוכחי בזה הבא ? לפני שבועיים גם אני ובת זוגי עשינו מעשה. עוד כשמחאת האוהלים הייתה בחיתולים, יום לאחר שהחלה. נסענו עם הילדים הקטנטנים מרחק רב ובמיוחד כדי להשתתף בהפגנה למען מדינה פלסטינית. "ביבי ! תכיר – מדינה פלסטינית", הציע סטיקר שנון של מרצ. פוליטית אנחנו רחוקים ממרבית הצועדים הססגוניים שהלכו משער יפו אל תוך שיח ג'ראח בהנהגת תנועת סולידריות. אבל נמאס לנו לשבת על הגדר. ולראשונה עשינו מעשה. ועוד כזה שמתקבל בהרמת גבה במקומותינו ובסביבתנו. ובכל זאת.

ואם אצלנו נגדשה הסאה עד כדי השתתפות בהפגנה. מאמץ. זיהוי. התעוררות. יציאה ממרחב הנוחות והאדישות – כנראה שמשהו עובר על החברה. והוא אכן התפרץ בשדרות רוטשילד והתגלגל לכל עבר מאז. לא מדינה פלסטינית אמנם – אבל מעמד הביניים הקורס שקורא הצילו.

בזכות השקט הביטחוני היחסי אפשר להתלונן. בגלל ההישגים ברמת המאקרו הכלכליים מוצדק להתלונן. אם הכל כל כך טוב לטבלאות של ה-OECD – למה הרוב הגדול, הנושא בנטל, לא מספיק מרגיש את העושר הזה ?!

פתאום הבינו כולם שלא לגמור את החודש, למרות שעובדים במקום טוב זו לא גזירת גורל. הדיור שהפך למוקד הוא רק אולי הנקודה הרגישה ביותר במאזן התשלומים והפשוטה להתכנסות סביבה. הנושא הוא יוקר המחייה של מעמד הביניים. והם אלה שמפגינים. גרים באוהלים.

בביקור בשדרות רוטשילד ביום השלישי להפגנה הייתי מעט סקפטי בגלל חוסר המיקוד ותחושת ההפנינג הכייפי אך הלא מאורגן. גם הסיכוי להישגים ברורים ומוחשיים (כמו בקוטג') יקשה על התמשכות המחאה.

ובכל זאת – השדרה עמוסה עד רחוב יבנה דווח לי כבר. מאהלים צצים בערים רבות בארץ. מחאות נוספות מתארגנות כולל שביתה כללית ספונטאנית. אמהות בצעדת עגלות על יוקר המוצרים לתינוקות. הפגנות על ייקור החשמל. משהו אותנטי מבעבע. אחרי רוח גבית והנשמה של תקשורת משחרת טרף – המחאה באמת צוברת תאוצה. היא כבר זוכה לתמיכה מדהימה של כמעט 90% מהציבור והישארות המחאה מחוץ למשחק המפלגתי (בינתיים).

וההסבר הוא לא בממשלה הנוכחית כמובן, אלא כמעט בכל הממשלות בשלושים השנים האחרונות. היטיב לתאר את הכיוון שלמה קראוס במאמר יפה. כך שהשינוי היחיד שצריך להתחיל לזעוק עליו בבירור הוא לא בתוספת דירות ולא בהוזלת הדלק וגם לא בהפחתת המס הספציפי. משהו מקולקל בשיטות. בשיטה הפוליטית ובשיטה הכלכלית-חברתית.

בשיטה הפוליטית של מבנה הממשל והמשטר, שמחזק סקטורים ומאיין ומאייד את עמוד השדרה של החברה – מעמד הביניים, הרוב. אותה שיטת ממשל שלא מאפשרת למשול.

זו השיטה שגם חיה בשלום עם 25% עוני (20.5% מהמשפחות). וזה החישוב היחסי הממעיט להבנתי (2,270 ₪ ליחיד בשנת 2009 לפי המוסד לביטוח לאומי). כאילו שמאות שקלים יותר אפילו הופכים אותך לעשיר... ושם יש 430 אלף משפחות. 850 אלף ילדים. כל קשיש וילד חמישי. כל שכיר חמישי (!). כמעט כל חרדי וערבי שני.  (והנה ההסבר – בהתעלם משני הסקטורים הללו – תחולת העוני היא "רק" סביב 10%. אז למי אכפת ?!).

הפערים גדלו. ישראל מובילה בעולם באי שוויון. וכמובן – מובילה בהגדלת הפער בשלושים השנה האחרונות. כמעט בכל העולם העוני התרחב. באחוזים בודדים. רק אצלנו בחזית – כמעט בעשרה אחוזים הוא כמעט הכפיל עצמו. וכולם מתריעים על כך בדוחות ובמאמרים.

אבל העוני לא באמת מעניין אף אחד וגם לא מצליח לצאת לרחובות.

אבל כשהחגורה שמעליו שאמורה להחזיק את החברה ואת הדמוקרטיה מתרופפת ומתכווצת – המכנסיים נופלים.

העשירים נהיו עשירים יותר. הם נהנים מפירות הצמיחה המואצת. הרוב – פחות, אם בכלל. לשם גם תופנה המחאה כך אני מעריך בקרוב יותר ויותר.

כבר זעמו לעבר מגדלי גינדי במרכז תל אביב תוך כדי ההפגנה. סיסמאות על צדק חברתי צצות יותר ויותר. זו השיטה.

(ואני גם מעריך ששלי יחימוביץ' עשויה לגזור את הקופון האלקטוראלי בבוא העת, כפי שגם הערכתי עוד טרם המחאה. הכרטיס יהיה ברור: שנאת העשירים. לא אהבתי את ההצרה וההשנאה – אבל פוליטית זה מתחיל לעבוד מצוין על קרקע מדושנת שכזו).

עם ישראל כנראה מתחיל לקחת אחריות. זה מרגש. מעורר תקווה. לאן שזה לא יילך – להערכתי את שד המחאה הפוליטית וההשתתפות הפוליטית שאני כה מבכה – לא ניתן יהיה עוד להחזיר לבקבוק חשבון הפייסבוק. החברה האזרחית בישראל נולדה.

(עניינית, אני טוען זמן רב שהמגזר השלישי הגדול ותרבות העמותות המפותחת מבורכת לרוב ומבעבעת – אך רק בשוליה התארגנות אזרחית מממשית של מה שמכונה "חברה אזרחית").

דרג ח"כ

בארה"ב בגלל הבחירה הישירה, אבל גם אולי בגלל תרבות פוליטית שונה, יש תופעה מרתקת שהתוודעתי אליה לאחרונה באקראי. קבוצות אינטרס - מתומכי גידול עצי פקאן ועד מצדדי המשך הזכות לשאת נשק - מארגוני לובי רציניים ועד אולי לועס מסטיק בודד בחזית האינטרנט - כולם מדרגים את פעילות חברי הקונגרס ונבחרי הממשל ברמות השונות ביחס לאג'נדה שלהם. כלומר, האם הם תמכו בחוקים שעלו שיקרים ללבי ? האם הצהרותיהם תואמות את העדפותיי ?
זו פעילות ענפה ומרתקת. והנה אתר שמרכז את כל הדירוגים הללו בשלל תחומים - מיחסי חוץ ועד חקלאות, על מגוון קבוצות האינטרס שעוקבות ומנתחות.
אתר נוסף המבטא את רוח המוניטורינג ו"כלבי השמירה" (watch dog) על הפוליטיקה, הוא יוזמה של עיתון לבדוק אמיתות התבטאויות של פוליטיקאיים אמריקאיים. רציני וגם קורץ ושובה עין.
האם יש מקום ליוזמות כאלה בישראל ? העיתונות המדולדלת או המשוחדת או המפוחדת - רחוקה מיזמויות מורכבות, מושקעות וסזיפיות שכאלה. ארגונים עצמאיים עושים פה ושם דירוג של חברי כנסת (במעגלי צדק, אדם טבע ודין, המועצה לשלום הילד בעבר). אבל האם יש סיכוי להרמת כפפה עקבית ונרחבת בשלל תחומים בהם נוכל לדעת מה עושים נבחרינו ביחס לעמדות החשובות לי, באשר הן.

ההצבעה על "חוק החרם" השבוע מזכירה את זה בבואנו להבין מי לנו מי לצרנו.

לעבודה

מדוע התפקדתי למפלגת העבודה.
זה ארוך. עם היסטוריה אבל בעיקר עם עתיד. נמאס לי להטיף על חשיבות הרהביליטציה שצריך לעשות למושג שעוטף אותנו בכל מקום (שכונה, עבודה) והכל כל כך נרתעים ונגעלים ממנו כאילו הוא אי שם מרוחק מהם.
כבר הרציתי על זה, דחקתי, עודדתי. אפילו הצעתי פעם לעשות קמפיין חוצה מפלגות לגיוס צעירים למפלגות. הצפה. השתלטות המונית.
הגיע הזמן לעשות מעשה. יום אחד זה יעלה לי בהסברים מיוחדים וטענה ל"כישורים מיוחדים" כשארצה להתמודד על משרה בשירות הציבורי (ובהזדמנות אחרת אטען בעד מינויים פוליטיים).
עם עזיבתו של אהוד ברק הרגשתי שהמפלגה חזרה אלי. הרי כבר בבחירות הקודמות אמרתי שאני מצביע למפלגה, חוץ מלעומד בראשה. נאלצתי לאכול את הכובע.
כעת יש סיכוי לשינוי. אווירת התחדשות. ותמיד אמרתי שהנבחרת שם היא המשובחת ביותר. הכוחות טובים. מצויינים.
אני שם, למרות הטרנד להתמרכז ל"קדימה" הכלבואית.
לבי בסוציאל-דמוקרטיה. תמיד אמרתי על עצמי שהמשפט המפורסם עובד עלי הפוך.
כל מי שלא היה סוציאליסט עד גיל 30 הוא רע לב ומי שסוציאליסט אחרי - הוא אידיוט.
אני השקעתי בשוק ההון והרווחתי בגיל 15 - ושבתי לבית סבתא רק קצת אח"כ (למעשה - הייתי חבר "נוער העבודה" בתקופה המרגשת של המהפך של רבין ב-1992).
לא התפקדתי לטובת אף מועמד, למרות שעמרם מצנע ריגש אותי בחזרתו למפלגה.
בהזדמנות אחרת גם ארחיב על דוגמות ותפיסת עולם.
כעת במאבק על היו"ר לבי נוטה כעת לעמיר פרץ.

שלי יחימוביץ' עם מסר בהיר וחד של זכויות חברתיות ושנאת עשירים תעשה למפלגה מה שטומי לפיד עשה לשינוי. זה מדהים אבל לא נכון. החד מימדיות תהרוג סופית את המפלגה כאופציה שלטונית אמיתית. עמדותיה ראויות ומקובלות עלי ברובן (גם אם פופוליסטיות לעתים). יכולתה לשווק את הדברים - מעולה, אבל אני רוצה לזעוק גם בנושאים מדיניים, פלורליזם, תרבות... היא שרת התמ"ת שלי.

עמרם מצנע נערץ עלי אבל הוא עמום בביטויו, גמלוני, לא חיה פוליטית ולא סוחף. הוא שר הפנים שלי.

בוז'י הוא המלך. יצחק הרצוג הוא הראוי ביותר מבחינת כישוריו. חכם. מתוחכם. מבין עניין. עממי ומלכותי.
אבל הוא לא מתאים להבנתי להיות מספר אחת. הוא שתיים קלאסי. המוציא והמביא. ידו בכל. קולו בכל.
הוא שר החוץ שלי. והמשנה לרה"מ.

לשלמה בוחבוט (אם אמנם החליט להתמודד) ולאראל מרגלית אינני יכול להתייחס באמת ברצינות.
העשיר הפעלתן שזכויות רבות לו - ראוי שישתפשף ושלמה בוחבוט איננו תקווה אלא פוליטיקה ישנה וקטנה.

רק עמיר פרץ מייצג בעיניי את המסר השלם: שמאל של אומץ כמי שתומך בהקמת מדינה פלסטינית עוד מ-1984. שמאל חברתי אמיתי, גם אם פופוליסטי לעתים. הכל יודעים שהוא אדם חכם ומעמיק, למרות הדימוי ההסתדרותי הצעקני שהדביקו לו בארץ נהדרת.
פאשלת מלחמת לבנון להבנתי איננו כתובה על שמו בלעדית. אולי ההחלטה על היציאה, אבל הניהול - אומרים רבים - בכלל של משרד הביטחון - היה רציני. אולי עשה טעות בכלל כשלקח את המשרד, אך אני אינו מאותם מילטריסטים שחושבים שרק דרגות גנרלות מעניקות חוכמה. להפך. העדפתי תמיד משנה אזרחית ומנהיגות אזרחית מאזנת.
והוא גם איש פוליטי, שבוחש ומזיז. מערבב ומתפשר. אין תחליף לניסיון שכזה.

עמיר פרץ מייצג בעיניי משהו עממי אמיתי. ובעיקר הוא מייצג את הרוח שהייתי רוצה שתהיה למפלגה.

בבחירות הבאות אתגאה אם המפלגה תשב סופסוף באופזיציה ותבנה את עצמה.
אבל התרחיש שלי יעידו כמה ששמעו אותו לפני ההתפתחויות האחרונות שמאוששות אותו - מדבר אחרת.
מפלגתו של אריה דרעי תשבור את השיוויון ותעניק לקדימה לציפי לבני, ואולי לשאול מופז את ראשות הממשלה.
איווט ליברמן הפרגמטיסט למרות הכל יצטרף לממשלה כזו. ואולי גם העבודה.

זה בתמצית.

קובי אוז ואהרון רזאל

רק להמליץ על שני דיסקים שמתנגנים ללא הרף בזמן האחרון אצלנו, ברכב ובבית.
באיחור אופנתי קנינו את קובי אוז שיצא לפני שנה - "מזמורי נבוכים".
התחלנו בקול של סבא שלו שמזכיר גם אצלנו נשכחות ובשיר "אלוהי" ובו המשפט האלמותי:
"תגיד לו שהמתינות הספרדית שבה הוא דגל
התחלפה בקנאות, קיצוניות".

וכמובן "תפילת החילוני" והמילים הנהדרות והמקצב של "זלמן זה לא אתה".
קובי אוז הוא ללא ספק ההוגה העממי המשפיע ביותר כיום על הישראליות המסורתית שאני יכול להזדהות איתה לגמרי.

עטיפת הדיסק, מתוך אתר שירונט

במקביל אני לא מפסיק לשמוע את הדיסק של אהרון רזאל. במיוחד את השיר "עולה בשביל".

המוסיקה סוחפת. המילים קולעות. מביא אותי לא אחת לדמעות של ממש.

תווים גם אם צפויים מרוממים את הנפש למעלות גבוהות.

"...ועדיין לא מצאת את הניגון אליו יצאת
אך יודע שבצל האל הנך".

מתוך אתר שירונט, צילום: אבשלום לוי

מי יזכור

המאבק על אלוהים במרחב הציבורי פרץ שוב למרכז הבמה סביב סוגיית נוסח תפילת היזכור בטכסים הצבאיים. הנוסח מימי ההגנה של "יזכור עם ישראל" התגלגל לאחרונה ל"יזכור אלוהים".

לא מדברים על אלוהים בישראל. המדינה שכל כך רוצה להידמות לאמריקה - נזהרת מכל גילוי של אמונה. מי שמכיר יודע שאמריקה היא מהמדינות המאמינות בעולם. אלוהים על השטר ובכל מקום תהה דתך אשר תהה. בישראל אנחנו מאמינים רק לעצמנו, וגם זה לא תמיד. שיח הניו אייג' ופריחת היהדות החזירו מעט עטרה ליושנה ליהדות שהייתה נחלת סקטורים מסויימים - אבל חלילה מלהזכיר את השם.

גם אם אומרים "ברוך השם" ו"תודה לאל" מסביב לשעון - אלוהים לא שומר על ילדי הגן.

חבל שהוויכוח שהתגלע איננו מתייחס למקום הנכון. אתוס הקמת המדינה היה ועודנו סיפור של גבורה ומעש ולא של ניסים (במובן הפשוט, ולא כפי שמספרת האגדה או ההגדה על כיבוש צפת במלחמת השחרור).

מוכרת מכל היא הפשרה של כפל משמעות במגילת העצמאות שנחתמה בביטוי האלמותי: "מתוך ביטחון בצור ישראל" ושכל אחד יפרש את זה לכיוונו. מאמר מאלף של ד"ר יורם שחר הפריך את הקח ותן שסופר על לידת הצירוף והוכיח שמושבו עוד בטיוטות המוקדמות ככל הנראה מתרגום והשראת הצהרת העצמאות האמריקאית.

כך או אחרת, לאלוהים אין תומכים שנושאים אותו בגאון על דל שפתיהם, שמא ייחשדו כ"מנשקי זקנים", כפי שהודבק לאיציק מרדכי ואחרים בזמנו הכינוי. לא מקובל לשאת את שם השם. יהדות, יידישקייט ותיבול של מנהגים - כן, אלוהים בריש גליי זה כבר יותר מדי.

וכפי שכבר כתבתי לקראת שבועות, אין תיקון ורנסנס אמיתי מבלי שנשיב את אלוהים במלוא הדרו לספירה הציבורית. ב"יזכור" אין מקומו אולי (נחום ברנע הגחיך את הרעיון בתרגמו את "מגש הכסף" לשפה אמונית ביום שישי האחרון ב"ידיעות אחרונות"). אבל מקום המקום במקומות רבים אחרים מהם נפקד כעת.

אמנה חדשה עם נבחרי הציבור

כפי שחזיתי - שר החינוך גדעון סער חזר בו מכוונתו לקצר כבר השנה את החופשה הגדולה.

הגיון כאמור בתכניות לשנות את מבנה שנת הלימודים - יש ויש.

בשליפה מהמותן ובהנחתה הישראלית מעכשיו לעכשיו - אין כבר הגיון. נדרש סינכרון עם שנות הלימודים שאינן תחת אחריות משרד החינוך ורלבנטיות למורים שיידרשו מוקדם יותר למערכת. כדאי גם לא ליפול על מזמיני החופשות מראש עד קצה החופש בשבוע בו בדרך כלל יוצאים ההורים לחופשה בהיעדר מסגרות כבר. ולבסוף האיצטלה בה נתלה השר - מומלץ לבדוק טכנית שהקיזוז עם ימי החופש שיורדו - הוא למעשה עם שנת הלימודים הבאה ולפיכך יחול רק מהחופש הבא...

מיהרו לתקוף את השר על הזגזוג. נהוג במקומותינו לבקר שינויי מדיניות תכופים המושפעים מכיוון הרוח.

יש בזה הרבה מן הצדק - אבל גם לא מעט פופוליזם וקלות על ההדק של הביקורת.

כפי שאומרים: רק חמור לא משנה את דעתו ובהקשר זה רציתי כבר מזמן לקבץ כל מיני מושכלות יסוד לכאורה שהפכו לאבן בוחן ביחסינו עם נבחרי הציבור. מעין ציפיות שאין מי שיפריך כי הן מלובות על ידי תקשורת ששמחה לדקור ולהתייפייף. וזה קצת תפקידה למעשה.

הייתי רוצה שברית חדשה, מעין אמנה גלויה, תיכרת בין נבחרי הציבור לבין הבוחרים בניסיון להבהיר מחדש את הציפיות.

הן כמה סעיפים ראשונים:

1. מותר לשנות דיעה - בתקווה שלא לוביסטים שינו את עמדתך רגע לפני הצבעה או שרק סקרים הינחו אותך (אם כי אין בכך פסול !). אפשר לשקול נושא מחדש, כדאי לשמוע דיעות ולהיות פתוח להשתכנע ואסור לארוב לכל נבחר ציבור בתקווה שלא ישנה את עמדתו - גם אם רץ עליה כטיקט ומצע מחייב. גם דברים שרואים מכאן לא רואים משם ובעיקר - כי מותר להשתכנע ובמקום לזחול ולהשתנות בחדרי חדרים ובשיחות רקע שלא לייחוס - אני מעדיף לשמוע תפניות בגילוי לב.

זה לא חייב להיות בענייני מדינה פלסטינית או נושאים הרי גורל. כל דבר יכול להיבחן שוב ושוב. וראו סעיף 2...

2. מותר לא לדעת הכל ולא לחוות דיעה על כל דבר - קינאתי לעתים נתונה לבעלי משנות החיים הסדורות. הכל נכנס לרובריקות ידועות מראש וצפויות על פי רוב. אבל אני מעדיף את נבחר הציבור שבעידן של עומס מידע וסדר יום מתפקע - ישאיר נושאים בסימן שאלה, "בצריך עיון" במונחים של פסקי דין המותירים לעתים סוגיות להכרעה עתידית. זה פחות חותך והחלטי - אבל יותר אנושי ומתקבל על הדעת.

זה מצטלם פחות טוב ולא מכניס כותרת לעיתון - אבל עם הזמן נתרגל קצת לסבלנות ורצינות בגיבוש דיעות ובחסכון אולי של סעיף 1...

3. מותר לסגור את הדלת - מדיניות "הדלת הפתוחה" היא סימן היכר למנהל פתוח וסחבקי ומחובר - שמשרדו מזמין תגובות ובקשות. למעשה מתהדרים בכיוון מנהלים רבים ולטעמי היא צבועה ושקרית. יש אמנם נבחרי ציבור הרואים את פועלם כמעין נציבי פניות ציבור אבל בעיניי התפקיד של חבר כנסת מול האזרח הפונה יכול להיות רלבנטי אם עולה מהבעיה סוגיה עקרונית וכללית המחייבת טיפול. כיום זהו מעין מסלול מאיים בירוקרטיה וסוג של פרוטקציה לכאורה. גם הציפייה מחבר כנסת לטפל בכל דבר איננה לגיטימית. הייתי מעדיף נבחר ציבור ממוקד שמדלג על נושאים ומתמקד בעיקר בעיניו. כותרת לא מזמן הלבינה פני ח"כים שנעדרו מאיזה עצרת חשובה (למען גלעד שליט אם אינני טועה). חשיפה מזעזעת אחרת התאכזבה מתגובת הח"כים למיילים אליהם או מהתעלמות מבקשת תרומה של עני מפוברק. אלה קשקושים שמחמיצים את העיקר ודוחקים את נבחרי הציבור לפוזה מתגוננת (סעיף 1), מוחצנת ומלאת ביטחון מזויף (סעיף 2) המקפצת בין הלחצים השוטפים ולא מול החשוב.

יש עוד אבל אחרי שהעליתי את הראשונים על הכתב אני מבין כמה אמנה כזו חסרת סיכוי באווירה התקשורתית ובעולם הטוויטר והפייסבוק.

שם השם לשווא

"בואו נעשה קבלת שבת על הגבעה" הציעו. וטיפסנו על פיסטין עם נרות שידענו שלא יעמדו לרוח וחוברת שהבאתי עם קבלת שבת נוסח בית התפילה הישראלי שאספנו בערב שבת אחד בנמל תל אביב.

שבת עם חברים היא מראש הרחבת גבולות השבת כפי שאני מבין ומיישם כיום בדלת אמותיי. אבל כל עוד רוח השבת נשמרת, וגם לא נוסעים, אני סובלני ומקבל ומעדיף את החברות והחברים ואווירת הביחד הנדירה שלא פחות חשובה.

הילדים של כולם כבר קיטרו, ארוחת הערב במקום שהתארחנו כבר עמדה בפתח ואולי בעיקר לא היה ברור מה זו הקבלת שבת הזאת. הצלחנו לשיר שני שירי שבת של גני ילדים.

בזהירות ניסינו להציע אולי ללמד משהו מתוך קבלת השבת האמיתית. לכה דודי באחד הלחנים.

מילמלנו כולם לרגע מקטעים של לחן בית הספר המוכר. ונדמנו.

הקבלה התפזרה לה עם הרוח.

ואני התמלאתי בעצב רב.

גדלתי כמוהם. כולנו בעצם חילונים, משכילים, מהמרכז, במקצועות חופשיים במעמד הבינוני ואולי יותר אצל חלקם. מחוברים, ישראלים, ציוניים, איכפתיים.

התמלאתי עצב שאפילו את הטכס הקבלי היפה הזה של הכנסת השבת, שכה רבים מסתפקים בו כסממן היהדות שלהם בעולם – אין לנו, להם, ממנו ולו קמצוץ.

לא מתוך פטרונות והתנשאות על הדור שפוחת – אלא מתוך עצב על הדור שלי, רובו ככולו שנותר בור ומנותק וחסר ידע בסיסי. שנאמר: רצינו לגדל דור של אפיקורסים - וגידלנו דור של בורים ועמי הארץ (אמירה המיוחסת ליעקב חזן).

ואיך נגדל את ילדינו ? ואיך נרגיש קרבה לארץ הזאת שחומקת בין אצבעותינו אם לא יישאר בנו משהו מקדושת היהדות ? ואם הטכס השגרתי והתדיר ביותר ביהדות אינו קודם ואינו מטביע חותם ואינו מחלחל – מה נותר ?

המשפחה שלי היא יוצאת דופן. לא תופעה ולא ראש חץ. במקרה הטוב – באג של חינוך חילוני שהפך קונסרבטיבי, מעורב, פלורליסטי מסיבותיו שצריך לפרט בנפרד. אנחנו היוצא מהכלל שמעיד על הכלל.

מחר בלילה ב"ה ילמדו אלפי ישראלים בתיקוני ליל שבועות המוניים. לרגע נרגיש התפעמות על התחייה השוקקת של תרבות ישראל. בתי המדרש המתחדשים, הקהילות העירוניות, המדרשות הקדם צבאיות גם היצירה היהודית והיוצרים היהודים המרובים לאחרונה שלא מתביישים בעולה של תורה – אלה מבשרים עידן חדש של ניכוס היהדות גם לרוב הלא דתי ופריצתה למרחב הציבורי ללא התבטלות.

זה עדיין בעיניי קומץ בטל בשישים של כמה אלפים שמגיעים תמיד להקהל בכפר בלום ולקולות. טרנד שנעים להכניס בו קצת NEW AGE של ימימה ויידישקייט של פרשת השבוע. זהו אמנם שיח אליטות חיוני ומשפיע – אבל היסודות רעועים ומפורקים. גם אצלי בבית מתקיימות חפירות הצלה, אך הרוב כיסו את התל בשכבה עבה של תרבות עכשווית שרק פה ושם מציצים גילויים מן העבר (וראוי לציין שאין בי כאמור תחושת זלזול בתרבות העולם. זו עגלה מלאה גם כן, לא רייטינג ופופוליזם בהכרח). 

בית הכנסת בקדומים, מתוך ויקיפדיה

בלילה שבו נלמד על מתן התורה ונדבר על עשרת הדיברות נמהר להזהיר לא לשאת את שם השם לשווא.

הדיון האינטלקטואלי והמפולפל של עלמא וחבריהם הנהדרים – מפרה ומלהיב. אבל רק חזרה לאמונה, לבסיס, למשהו מתוך תפיסת האלוהות והקדושה שכל אחד יאמץ לעצמו – רק נשיאת שם השם בלא חשש, ללא התפתלויות ומעקפים – אולי לפעמים לשווא בעיני אחרים – תחזיר את ההמון לדרך שיש בה סיכוי להתחדשות יהודית אמיתית.

צריך לקבל את השבת כדי לקבל את השבת.

השבוע עלה לאקרנים סרטו החדש והמסקרן של יוסי סידר – "הערת שוליים". הסרט מעורר עניין רב, בעיקר לאחר זכייתו בפרס התסריט בפסטיבל קאן. ליאור אשכנזי ושלמה בראבא מככבים ועושים כנראה תפקידים גדולים.

הם התראיינו אצל איילה חסון ברשת ב' לפני מספר ימים. בראבא שיתף בקושי להיכנס לנעלי פרופסור זקן לתלמוד. הוא סיפר על הלימוד שעשה כחלק מההכנה לתפקיד ועל ההתוודעות שלו לאוצר הבלום של התלמוד. לראשונה בחייו. "אנחנו טוענים שהחרדים לא לומדים לימודי ליבה ?" – הוא רטן בבראביות היאצקית, אבל ברצינות. אנחנו לא לומדים לימודי ליבה.

"צריך כמדומני להתחיל לשנות את ערכי ההתבטלות שלנו לפני כל מה שהוא כללי ואת הביטול כלפי מה שהוא שלנו", כתב ברנר.

עכשיו צריך שר חינוך שלא ייתפס כלאומן פונדמנטליסט וקונצנזוס לא מתלהם של תחושת דחיפות ולא כפיה דתית ולאמץ לימוד תלמוד בכיתות נמוכות, ולא כמקצוע אין ברירה או כטעימה לפרוטוקול.

ואם בבית לא ידברו על זה או יבינו, יש לזה סיכוי ?

חג שמח.

ישראליות במיטבה

החופש הגדול צריך להתקצר אולי אפילו ביותר משבוע.

ואם כבר מקצרים - צריך לקבוע שתחילת שנות לימודים יהיו ביום ראשון בשבוע. "יום ראשון הסמוך ביותר ל-1 בספטמבר" יופיע בלשון החוק, כמו שהוצע פעם בהקשר אחר. לפעמים נפסיד ולפעמים נרוויח.

אבל הנקודה החשובה היא לא השינוי אלא אופן השינוי: הנחתה לעוד 4 חודשים.

השר סער חושש שדחיית היישום תביא למסמוס ההחלטה בשנה הבאה ומה רע גם לגזור סרט על רפורמה בתקופת כהונתך...

ונכון שמשפחות שתכננו טיול (כמונו) יכולות לספוג כמה ימי חופש על חשבון לימודים.

אבל למה ילד שעולה לכיתה א' צריך להפסיד את היום החגיגי בגלל קפריזות של המערכת שאין בעצם כל הצדקה או דחיפות למימושן דווקא השנה.

יואילו להודיע שבספטמבר 2012 יתחילו ללמוד ב-26.8. מה הלחץ ? הרי גם אם יבוא שר אחר הוא יכול להחליט לדחות, לשנות או להאריך כרצונו.

ואם יש בארץ ילד אחד שייפגע כי הוריו תיאמו בעבודה מזמן שבוע אחרון של אוגוסט כחופש - ויש בטוח הרבה יותר - אין סיבה שלא לעכב את הרפורמה המוצדקת.

הימור: היא תדחה לשנה הבאה.

יום ירושלים

ילדים שלי,

הבוקר נזכרנו שיום ירושלים. מסוג החגים המוכמנים והסקטוריאליים שקיומם בלוח השנה בעיקר מדגיש את היעדרם ואת האין. כמו יום הקשיש, נפגעי תאונות העבודה. או אפילו האיידס והאישה. להבדיל כמובן.

שמתי את "שישו את ירושלים" וקצת פיזזנו והתפזרתם לגנים. הפעם הפומפוזיות של לחני פסוקים העיקה (בדר"כ אני אוהב, אפילו חולם להלחין מזמורים כאלה....). מה גם שהמשך השירים אמור היה להיות על טנא, אני מניח. בהקשר של ירושלם השלמה אך שחוברה לה יחדיו התחושה אף פעם לא יכולה להיות אדישה. בעיקר כשהפער בין הכמיהה הקדושה למציאות בשטח כל כך גדול.

באגביות שמתי דיסק נעים אחר שמזמן לא שמעתי. יוסי בנאי. "לאט". אלבום האולפן האחרון שלו (אני חושב שפרט לשיר "תרנגול כפרות" שהוקלט עם מיכה שטרית סמוך למותו).

כנראה שלא במקרה שמתי את הדיסק היפה הזה. השיר הראשון "העיר הזאת" הוא בדיוק על החוויה של בנאי של אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה, של ירושלמי במהותו - שערק. מעניין. פיוט נוגע מפיו של יוסי בנאי ז"ל, אולי האהוב מבין היוצרים בעיניי (ששירו "אני וסימון וּמואיז הקטן הוא ללא ספק השיר האהוב עלי מכל). פורט לי על אותם נימים.




אתה אומר:
אפליג לי למקום אחר
אמצא לי עיר יותר טובה
בעיר הזאת כך מסתבר
חלפה מזמן האהבה

אתה אומר:
בעיר הזאת האור לא אור
הכל אפור בה ותפל
האנשים - האל ישמור
וכל היתר - ערפל

אתה אומר:
בזבזתי כאן את כל ימי
קבור בתוך חרבות הזמן
וחי לי בין כשלונותי
ממתין לחסד לסימן

אבל אתה
לא תפליג למקום אחר
לא תמצא עיר טובה מזאת
העיר הזאת אותך חבר
תרדוף עד סוף כל הדורות

אתה תלבין ותזדקן
עם כל אותן הסמטאות
ולאן שרק לא תסתכל
אתה תראה רק את מראות
העיר הזאת

אתה אומר:
הלב רוצה לחבוק עולם
מכל מה שקיים לטעום
לפרוש כנף מים עד ים
זו התשוקה זה החלום

אתה אומר:
עברתי כאן את רוב חיי
בין מלחמות ללא תכלית
הספקתי פה בשתי עיני
לראות הכל רק לא עתיד

אתה אומר:
עצוב לי בין הסמטאות
והשמים הנמוכים
כל התקוות בעיקר הזאת
נבלו מזמן כמו הפרחים

אבל אתה...

מילים: יוסי בנאי
לחן: אהוד בנאי
(מתוך אתר שירונט)

ידעתי הרי שאגור בבירה מגיל צעיר. הוקסמתי ממנה עוד שטיפסתי באוטובוס אגד 947 או 5 לישיבות במשרד החינוך במזכירות הפדגוגית מדי שבוע שבועיים בגיל 15. הפסיפס. הנוף האנושי והבנוי. ההיסטוריה והעכשוויות. החנק שרבים מרגישים – ריתק אותי במקום להרחיקני.

כך בחרתי את ההתמחות הרי. משהו בירושלים ברגע האחרון. והשתקעתי בה לחמש שנים כמעט ולחיים בעצם. אמא ואני וודאי היינו משתקעים בה לתמיד. והחלום הוא לבית במקביל. אולי בית קייט, אולי בית חורף...

היכולת אגב לאהוד את ירושלים ובמקביל לסגוד גם לת"א (ולהיות בקיא במפות וברחובות של שתיהן) הוא אולי הדרך הטובה ביותר לבטא את מורכבותנו. גם אם ירושלים תקבל תמיד עדיפות (כמו במשחק שערכנו לאחרונה) – הקוסמופוליטיות המסנוורת של תל אביב מאלפת לא פחות. כך גם אמא חושבת לשמחתי. עכשיו נותר רק להחליט האם בסופו של יום, אולי בזקנה, נגור בת"א ובסופי שבוע ננפוש בבירה או להפך.

אבל בירושלים עסקינן.

ירושלים, שחידוש יומני – כך אני נזכר פתאום – התקיים ביום בו העתקתי את מגורי לבירה בפברואר 2001 כמדומני. שם תיארתי את המסע הלילי במורד רחוב אגרון. הזכרתי שם את שכתוב על שטר 50 שקלים מפיו של שמואל יוסף עגנון בטכס פרס נובל (הד"ר אבשלום קור סיפר על כך פעם, וראו בתמונה להלן).

(מתוך אתר ויקיפדיה)

כך אני מרגיש. נולדתי בירושלים. נולדתם בירושלים. נולדנו בירושלים כולנו. לפחות נולדתי מחדש.

העיר שמהלכת עלי קסמים. כבר בשער הגיא עוטפת אותי כנראה שׂלְמָה של שביבי סינדרום ירושלים. אני מכושף מאוויר ההרים. יכול לבכות עד דמעות ממראה הכותל. להתרגש מנזיר שחוצה כביש למול חרדי עטוי שחורים. להתמלא ממבט מהר הצופים כמו אביגדור המאירי.

אבל ירושלים של היום היא עוני ומחסור, עימות ודחייה. דברים טובים אמנם גם קורים בה ויש ניסיון נואש להציל בציפורניים את המצב, את ההגירה השלילית, את נטישת הזוגות כמונו, את הרפאים שבעמק בעלי הדירות שמחו"ל, את מזרחה שמעולם לא חובר לה למעשה.

אני חושב שמישהו כתב פעם קטע קצר בו בוקר אחד נעלמה ירושלים. האדמה בלעה אותה. או משהו אפוקליפטי כזה. הזדעזעתי ולכן אני זוכר את הקטע. הפכתי והפכתי באפשרות. ירושלים נמחקה.

והבעיות נפתרו ? (מצאתי כמובן את הקטע בקלות בגוגל)

הפער שבין האמוני, התרבותי, הנצחי – לבין הפוליטי, הקיים והמציאותי חייב לעבור באופן ברור.

ירושלים, לכיוונה אנחנו מתפללים, מזכירים אותה אין ספור ומגלמת את כל הסיפור היהודי תישאר כזאת בכל מקרה. לא משנה אם נחיה שם או לא, אם הריבונות הישראלית תשרוד מעבר למלכות החשמונאים או אם חזון אילן ברמן יתגשם ולא חזון הנביאים.

"כה אמר ה' צבאות: עֹד ישבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלִָם, ואיש משענתו בידו מרֹב ימים. ורחֹבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח', ד-ה). כך חזה הנביא גם עוד כשהכל חרב. לא הפסקנו להאמין כמו שחקוק בחצר ברובע היהודי באופן שמרגש אותי מחדש לראות בדיוק ליד ספסלים לידם משחקים באמת ילדים.

וכמו הר סיני באשר הוא כנראה שוויתרנו עליו בהסדר הפשרה ההיסטורי עם מצרים – הוא בליבותינו ובאמונתנו עם או בלי דרכון.

הסמל של ירושלים בו אני מוכן לכל פשרה מורכב כנראה מדי לפיצוח. השכונות שמעולם לא דרכנו בשעריהן, שגם אביגדור ליברמן הסכים להרחיקן מעלינו – אלה אינן הבעיות. חלוקת הריבונות המורכבת באגן הקדוש כהצעת קלינטון היא הסבך. הסמלים יגיפו אותנו כנראה.

בינתיים ילדים, צריך לשיר בקול רם ובאמונה גדולה את שירה של ירושלים. לשמוח שזכינו ולקוות שעוד נזכה יותר.

חג שמח.

המניפסט של שבת

ילדים,
נתקלתי במפגש יהודים צעירים מהעולם בו נטלתי חלק, בעוד משהו מהיצירתיות השופעת שמתרגשת על בבל של היום - צפון אמריקה.
ההתמודדות מחייבת אותם לחדש, להמציא, לחפש, לאפשר.
המניפסט של שבת. sabbath manifesto. עוד יוזמה ברוכה של reboot שמאחריהם קרן ברונפמן להבנתי.
להט יצירתי יהודי של רעיונאים שיילד קריאה רלבנטית לעולם כולו - האטו. לפחות יום אחד בשבוע.
ובמונחים הארוזים היטב האמריקאיים - unplug.
בתרגום חופשי שאני מניח שיותר לי לצורכי הפצה וביקורת:

1. הימנע מטכנולוגיה
2. התחבר עם האהובים עליך
3. טפח את בריאותך
4. צא החוצה
5. הימנע ממסחר
6. הדלק נרות
7. שתה יין
8. אכול לחם
9. מצא שקט
10. הענק בחזרה

אפשר אולי לתרגם מדויק יותר. וגם שיתאים לשני המינים או לכולם.
לא מצאתי בגוגל בעברית כל התייחסות לרעיון הזה וחשבתי שטוב היה לו היה מגיע למחוזותינו, ללא משוכות ההיסטריה מכפייה דתית.
ופתאום אני חושב שעשרת הדיברות הללו אפילו מתיישבים עם ההלכה, גם אם זו לא כוונתם כלל ועיקר.

אברהם יהושע השל היה מחשיב זאת כ"ארמון בזמן" אליו כיוון בספרו "השבת". ואם היינו יכולים להרשות לעצמנו לדרוש את "כוונת המחוקק" - כפי שעושים לעתים בפרשנות משפטית - היינו מבינים שאלה רעיונות הממצים את המטרה העיקרית של השבת.

(אחד מהעומדים מאחרי אמר לי באותו מפגש שתרגום לעברית יצריך תהליך בפני עצמו. הייתי אומר גיור במונחי יבוא מוצרים מחו"ל, אבל זה כבר די יהודי. אולי אישרול ?! בכל מקרה אפשר אולי להפוך את השתיה ביין לשירה או ביקור שכנים ?)