ילד שלי,
נסענו אתמול בגיחה מיוחדת לתל אביב. עם כמה שכנים מהפריפריה הרחוקה.
הצטרפנו למחאה הגואה בהפגנה השלישית של מוצ"ש. נחילי אדם זרמו בסמטאות שרונה המתחדשת מנסים למצוא חרך לראות מה קורה בקפלן בין חמוקי הקריה, קריית הממשלה ובצילו של עזריאלי.
עמדנו קרוב ממש בתוך אתר בנייה רק שומעים. אי אפשר היה להבין את כמות האנשים שהתאספה וזעקה "צדק חברתי". הרב בני לאו נאם. גם אנשי המחאה. שמענו קצת את יהודית רביץ אבל איבדנו סבלנות לחכות לריטה ושלמה ארצי. בשבוע שהחל בו בדיוק, רגע לפני תשעה באב הייתה המחאה החברתית לעובדה מוגמרת ולא לתופעה טרנדית שוככת.
ואתה הקטן היית שם. ניסית להבין. שאלת. הנפת שלט שקיבלת ממישהו שחייך. כולם בכלל חייכו האחד לשני. כמו יום עצמאות אמיתי. קראת "העם דורש –" וסיימת במלמול לא ברור. אולי קצת כמו המחאה בעצם.
אבל אווירת הביחד שסופסוף חשנו בה הייתה מחשמלת, ממכרת ומדביקה. אי אפשר להישאר ציני ומהצד.
אנחנו חלק מהמהפכה. היא לא תתחיל כאמור להבנתי בלבנה הזו, אבל לקחנו מחדש אחריות על המדינה שלך, שלנו.
אבא
