יום שני, 23 בינואר 2012

ויכוח תאולוגי עם ידיד (חלק ראשון ?)


רק חמישית מעם ישראל, כך הבנתי, יצאה ממצרים. אבל זה הסיפר (נרטיב) של עם ישראל. לא הנותרים מאחור, הרוב.
אם הוויכוח בינינו הוא על נרטיב עדיף - ייתכן ואני בצד המפסיד. במבחן ההישרדות הוודאית - אני גם בצד שנוטל סיכון ולא "הולך על בטוח".
היהדות החרדית וכנראה גם היהדות שלך - תחזיק מעמד ותעמיד עוד דורות. לא ברור כמה, לא ברורים המחירים, אבל המתכון חד משמעי.
חיים מסוגרים, חומרות וסייגים, כפייה וקפדנות, משמעת ולמדנות - הם דרך ברורה לשמירה על גרעין יהודי לנצח. ואני לא מזלזל בכך, אפילו לפעמים מקנא בפשטות הזאת.
אלא שאני בחרתי להימצא - כמו יהודים בכל הדורות - במתח שבין המודרנה, העכשיו, השפעות הסביבה וה"גויים" לבין הרצון העז, הקיומי, הבסיסי - להישאר יהודי.
ולאורך הדורות יהודים התמודדו תמיד עם שאלות של השפעה זרה, ולמרות סיפורי חנוכה - שאלת הדחייה והקליטה מורכבת ולא נהירה. האם הארמית וההשפעות ההלניסטיות לא חלחלו ? האם רעיון שבעת הימים ואפילו האלוהות האחת איננו מוטיב שנמצא בתרבויות עתיקות באיזור (וראה ספרו המטלטל של עמוס קינן שושנת יריחו).
ליקטנו ובררנו תוך שימור וזהירות. חידשנו ופרצנו, העזנו. מכאן כוחנו כנראה.

ואני ניצב במרכזו של הרצף היהודי הזה של הדורות, אבל גם הרצף של איך להיות יהודי, כאן ועכשיו.
ובוא נזכור קודם כל שהרצף הזה של קיום יהודי הוא אין סופי, אסימפטוטה שכל ניסיון למלאה, להתקרב להשם, לקיים כל תג קלה כחמורה בתרי"ג מצוות - איננו אפשרי למעשה. גם אנחנו בוררים ומלקטים. כמו לאורך הדורות. מדגישים ומפחיתים. ולעולם נהיה אפולוגטיים.
אין אחידות בעבודת השם. אני גורס שזו הייתה כוונתו. כוונתה. כמו שעלייך יביטו כחפפן דודיי בבני ברק - אותי בוודאי יתייגו כפשרן. אין לכך סוף.
ואני מודה שהדרך לא תמיד ברורה והביטחון איננו מוחלט, אבל אמר פעם מישהו שלהיות יהודי זה לשאול בכל בוקר מה זה להיות יהודי. אני כזה. וכך אני שומר על יהדותי.

הרצף הוא בסכמטיות בין אתאיזם ויהדות כתרבות (שנמניתי על חסידיו מתישהו) אל יחס לאל לא ברור (אגנוסטיות, שלא מובחנת בארץ) ועד לאמונה באל עם ובלי שרשור מעמד הר סיני ונגזרותיו...
שיטתך - נוחה יותר. אני מקנא. היא סדורה וברורה.
שיטתי - מורכבת, כואבת, לא פשוטה להפצה - אבל היא גם שיטה. מסורתיות איננה "פשרה" או כותרת ריקה. היא דרך שלולא ההגמוניה האשכנזית (הליטאית בעיקר) - אולי היינו נהנים ממנה יותר.

נולדתי אדם. בחרו עבורי שאהיה יהודי - ונטלתי זאת על עצמי במרוצת הימים. זו מחויבות, לא גזירת גורל. (ולמזלי נולדתי לריבונות היהודית המתחדשת, אבל אני מודה שזה "בונוס" על התנהגות טובה. אין היא הכרח, אך אגן עליה בכל כוחי בדמות שאני מקווה שייחלו לה אבותיי).
האדם במרכז, כך אני מקווה שהתכוון הקדוש ברוך הוא. ומשם אני גוזר הכל, כפי שגם בכתובים ובחז"ל חשבו. ואהבת לרעך כמוך, קבלת האחר, דרך ארץ שקדמה לתורה, אור לגויים ותיקון עולם. זה לא הכל כמובן, אבל זה העיקר. לכן אני נשאר יהודי.

עכשיו יש בינינו להבנתי שני ויכוחים למעשה:
האחד הוא על קצב קבלת שינויים.
השני הוא על הנכונות לקבל שוני במי שרואה עצמו יהודי.

לגבי הקצב: כדוגמא, בעוד חמש מאות שנה, אולי מאתיים המהפכה הפמיניסטית תחדור גם ליהדות שלך במלוא הדרה וללא הדרה.
אין לי ספק בכך וחבל שלא ניווכח שצדקתי. אולי החרדיות תימנע - אבל היהדות שלך תיקלוט גם תיקלוט חזניות וטוענות רבניות (יש !) ולמדנות נשית (יש ויש !) ועליה לתורה ועוד ועוד. היא לא תעמוד בפרץ, אבל תעשה זאת לאט לאט. ראה את היהדות שלך בנושא זה, לפני מאה ואפילו חמישים שנה ותראה שאני צודק...
לי אין סבלנות. ישנן מהפכות שמחייבות את האומץ הזה עכשיו - ולהתוות את הכיוון גם עבור היהדות השמרנית שלך.

אבל המחלוקת העיקרית בינינו היא על היכולת להכיל את השונה ממך.
בארוחה בשבת הבנתי את עומק הפער בינינו שאיננו ניתן לגישור.
אני מאמין שישנה יותר מדרך אחת. אלה ואלה דברי אלוהים חיים. וגם אם הלכה כבית הילל - יש מקום לכל הדרכים. ואתה - כך הבנתי - מאמין בדרך אחת בסופו של דבר. אתה סובלני ובעיקר סבלני - להוכיח שטעינו ולקוות שנחזור בנו ונמצא תשובה. אחת - שלך.
ואני מהשקפת עולמי התמימה אמנם גוזר הכל: את קבלת האחר - החרדי שאיננו מתגייס ומפתח את עולם התורה; העובד הזר המסכן שהתורה ציוותה אותי ביחס רגיש ומיוחד גם אליו. קיוויתי שנמשיך להיות בחזית תיקון העולם ונהווה חברת מופת ואור לגויים. נצעד כמו רבנו אברהם יהושע השל כתף אל כתף עם מרתין לותר קינג במאבק לזכויות האזרח בארה"ב.
אנחנו לא שם. אנחנו הולכים ומתרחקים מהמקום הייחודי, המוסרי, המאיר. עם סגולה במשמעות של המחויבות המיוחדת והאחריות שמוטלת על כתפינו.

אני בתפר עדין בחברה הישראלית. במקום שבו רואים את היהדות עדיין כמקור הכוח, הריבונות, העוצמה, המוסר - ומשם מבינים את מגבלותינו, את גבולותינו.
אתה אולי במקום נוח ופשוט יותר לעתיד היהדות פשוטו כמשמעו, אני לוחם על מקום היהדות ברמת המהות, הקיום האנושי, התרומה לעולם.


יום רביעי, 11 בינואר 2012

מזל טוב, אברהם יהושע השל


יום הולדת 105 היום לרב אברהם יהושע השל, מההוגים החשובים ביהדות במאה העשרים.
"מההוגים החשובים" - אלה סופרלטיבים שמדביקים לעתים והם משוכפלים מעצמם על ידי כולנו, גם אם לא קראנו והתעמקנו בפועלו ובכתביו של מושא ההערצה.
ולמען האמת - התקשיתי להתמיד בקריאת "אלוהים מבקש את האדם". חומרים אחרים בכלל לא מוכרים לי.
אבל ההשפעה של עיון בספרון הקטן על "השבת" שינתה, אני חושב, את חיי. "הארמון בזמן" ויותר מכך הפרטים השלובים בביוגרפיה של אברהם יהושע השל הופכים אותו למודל היהדות שהייתי רוצה לחקותו, שאני מקווה שיחזור להיות הדוגמא והמופת של עם ישראל.
מזמן החלטתי לשים תמונות במשרד החדש בתפקידי הבא. לא להזניח את המראה והתחושה. אריה (לובה) אליאב הייתה הבחירה הראשונה. השל - השנייה.
והשבוע אמנם נדרשתי למצוא תמונה ללא הפרת זכויות יוצרים (כך גם גיליתי שיום הולדתו חל היום) - ומצאתי את זו בה הוא צועד סמוך למרטין לותר קינג במצעד הידוע מסלמה. הליכה אותה כינה הרב השל כתפילה של רגליו.



ההשתתפות שלו ושל יהודים רבים אחרים בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב הם בעיניי תיקון העולם האמיתי. ובימים של הדרה והקצנה ושנאת הזר והמסתנן - אין כמו תמונה כזו כדי לייחל ליהדות אחרת.
מספרים עליו כשבא לארץ ואכל באיזה מלון הציגו לו את תעודת הכשרות - והוא ביטל ותהה אם תעודת כשרות חברתית יש למקום.
לשמחתי מאז הכרתי אותו לפני עשור בדיוק בזכות מורי ורבי לי בייסל - נשיא מכון ברנדייס ברדין (BCI) - קרנו של השל רק עלתה גם בארץ. הוא תורגם וקיבל יותר ויותר תשומת לב ומקום של כבוד.
אפשר לומר שבזכותו אני מגדיר את עצמי יותר ויותר כיהודי קונסרבטיבי, אחרי שנים שניסיתי להיות "גיס חמישי" ולדבוק בחילוניות בגרסה אמונית ולנסות להשתלט על המושג החילוני מבתוכו...

ביקשתי ממנו חברות עכשיו בעמודו ב-FACE BOOK. גם דרך להשאיר אותו איתנו ולקוות שישאיר לנו עוגן של יהדות מסוג אחר.


(והנה רק דיברנו - ומאמר אודותיו ב-YNET, של מיכה גודמן - הקדמה לספר למעשה שיוצא לאור ! והנה כתבה על העורך והמתרגם של הספר החדש שהתפרסמה ממש עכשיו)

יום שני, 9 בינואר 2012

2 מיליון סיבות להודות לבנק לאומי (על ביטול המבצע)

קצת חדשות ישנות - אבל מאמר שלי שפורסם גם בזווית 3:


2 מיליון סיבות להודות לבנק לאומי (על ביטול המבצע)
סירבתי להשתתף במחול התחנונים * העמותות הקטנות הללו שמשוועות למשאבים פִרְפֶרוּ כמו עכברים במעבדה רק כדי להשיג עוד LIKE * אם כוונת הבנק באמת כנה – שלא יקפל את הדגל ויעזור, עם קצת יותר צניעות אולי

אני מתנצל בפני עמותות "בקול", "רוח טובה", "בזכות", "אלול" ורבות אחרות שפנו אלי בזמן האחרון וביקשו שאצביע. פעילות כולן קרובה לליבי, אבל האצבע שלי סירבה להשתתף במחול התחנונים שאירגן שוב בנק לאומי. לא תמכתי באף ארגון כדי שאולי יזכה במספיק אהדה ובכמה עשרות אלפי שקלים. ולא בגלל פרשת "אם תרצו" שהביאה לביטולו של הפרויקט. הסיפור הצדדי בעיניי רק הציף את הקושי שבכל הפרויקט המדושן וסייע בביטול ה"יישחקו הנערים" לפני הגבירים.
"בישראל פועלות עשרות אלפי עמותות. מרבית העמותות... במטרה לסייע לנזקקים... מתקשות להגיע לתודעת הקהל הרחב ולגייס את האמצעים הדרושים...", כתב הבנק בהודעתו. אמת לאמיתה. בארץ כמה אלפי ארגונים שהם נֵטוֹ יוזמה ברוכה מהשטח. תקציב אפסי. כוונות בשמיים. לב רחב וחשבון בנק מכווץ. חלקן חולשות על נישות הזוכות לתמיכה ממשלתית כזו או אחרת, חלקן חברה אזרחית טהורה ונטולת גיבוי. אלה גם אלה מתקשות בהשגת משאבים הדורשים מערכת גיוס משומנת ושיטתית מול תורמים בחו"ל ובארץ (אנחנו לא כל כך נדיבים בישראל כמו שאנחנו נוטים לחשוב). לרוב הכסף הנוסף נותן להם אוויר, השלמה של המשאבים המוגבלים שהמדינה מעמידה, הזדמנות ל"כסף לא צבוע", מרחב ליזום ולהרחיב.
והנה מזדמן סיכוי קל למעל 200,000 ₪ והבטחה לתהילה בקמפיין ציבורי מתוזמר. והעמותות נעמדות דום. בעצם נכנסות לוויברציות. למול המבצע המייטיב של הבנק הגדול (באמת) במדינה, העמותות הקטנות הללו שמשוועות למשאבים פִרְפֶרוּ כמו עכברים במעבדה רק כדי להשיג עוד LIKE. מהצד של בנק לאומי זו בהחלט כוונה טובה והגדלת חשיפה – מהצד של העמותות זהו מאמץ מביך ומשפיל. גוררים את העמותות המיובשות באף למשחק עסקי מלוכלך וגוזלים זמן לעוד עבודה חשובה, כמו שרוצה בעצם בנק לאומי. לכאורה, מלאכת רתימה לגיטימית ופשוטה יחסית של השגת תמיכת גולשים וציבור רחב – בפועל זוהי מערבולת היסטרית של לחצים על קהל שבוי פחות או יותר והשקעה עצומה של זמן ומשאבים. כמו בכל גיוס משאבים שהופך גס, חושפני ווולגארי יותר ויותר. סביר שממבצע כזה לא נולדת לעמותות "הכרה ציבורית" רק הקאה ציבורית. לפחות מותר היה להצביע יותר מפעם אחת ולא הכריחו אותי להחליט אם ילדים עם תסמונת דאון חשובים יותר מילדים עם שיתוק מוחין...
אפשר כמובן לתקוף את השיטה כולה שמאפשרת לבנק להרוויח מיליארדים מעמלות מאיתנו משקי הבית – ולהחזיר לנו 30 מיליון כתרומה לקהילה בשנה כדי להתהדר ברגישותו החברתית. אבל זהו המנגנון. עלויות הפרסום של "המתן בסתר" גבוהות לעתים מהנתינה עצמה, אבל מי אנחנו שנגזול מעוד ארגון ופעילות ברוכה מלקבל את מעות הבנק (תמורת לוגו, תמונת יח"צ וגזירת סרטים)?
אני מעדיף למקד את הביקורת ברעיון. אפשר היה לחשוב על דרכים כנות ויצירתיות יותר של הבנק – כמו גם של חברות עסקיות אחרות בארץ - כדי למנף ארגונים, להגביר את החשיפה וגם להעביר אליהם תרומות בסופו של דבר. לדוגמא, ייקח בנק לאומי את אותן 139 עמותות שנרשמו למיזם (פחות אחת אולי) ובמשך השנה הקרובה יפרסם את כולן במקבצים בתחתית המודעות שלו, בסוף כל פרסומת שלו לשנייה, על כל דף חשבון שמשוגר אלינו, על כוסות הנייר שמגישים ללווים מזיעים בפגישות, בכניסה לכל סניף. אין עלויות כמעט. לא שני מיליון ולא עלויות פרסום חדשות כדי להשוויץ. וגם יחלק שני מיליון שקל ללא עלויות נוספות של יחסי ציבור. אולי באמצעות החלטה של לקוחותיו, אם יתקשה להיפרד מאווירת ה-REALITY. אבל לְמה כל הטררם ? אם לא כדי לגזור קופון. לא של העמותות. של הבנק...
אבל אם כוונת הבנק באמת כנה – שלא יקפל את הדגל ובגלל כמה לחצים פוליטיים יאייד את כוונותיו הטובות. שיחזור למטה ולסניפים וימצה את היכולות הגדולות שיש לו לעזור, עם קצת יותר צניעות אולי.