בעקבות שבת של קהילת חרוב בניצנה:
עפרה ומשפחת אליאב היקרים !
המסע של כל הקהילה שלנו הרחק אל ניצנה נועד בראש ובראשונה לגבש אותנו - את החדשים והוותיקים, את אלה שגרים באתר הזמני של חרוב ואת אלה שמפוזרים בכל קצוות הארץ. כששלדי בתים כבר החלו לצוץ בגבעה שלנו - זה הזמן להתרחק לרגע כדי להפוך לקהילת אליאב הרחבה.
אבל נסענו לניצנה גם כדי לאסוף סימנים וחיזוקים, לגלות שהשם שלנו איננו מקרי אלא משגיח עלינו.
הקהילה שהחינוך במרכזה, הפשטות והצניעות, הנוף האנושי, הרגישות הסביבתית, קיבוץ הגלויות, הש"ין ש"ינים ורוח ההתנדבות, מכינת תיקון העולם - כל אלה ועוד היוו אבני דרך בתוך ניצנה שהבהירו עד כמה השם שהורעף עלינו מחייב, מעורר השראה והולם את ציפיותינו מעצמנו ויכול להוות לנו מופת ומגדלור. בצעידה בשבילי נוה המדבר המוריק, הרגשתי פתאום חלק ממשהו גדול יותר ממיזם ההתיישבות הצנום והטרי שלנו אי שם במזרח לכיש. התחברתי לשרשרת של עשייה, בלי מירכאות וציניות - למפעל הציוני במלוא הדרו, כפי שלובה מייטיב לייצגו.
גם אותו חלק מאנשינו שאיננו מזדהה עם דרכו החלוצית בתחום המדיני, גם מתוכם היו שלחשו לי תוך כדי: זה השמאל הישן כאן, כזה שלא מתבייש להיות ציוני. שרוצה לעזור לילדים פליטים מאריתראה כתיקון עולם וכציווי יהודי - ולא מתוך רצון לשלבם בישראל ולהתייפייף. ובכל מקרה - זו הישראליות האמיתית - שחולמת ומגשימה, שחולקת בנחרצות על עמדות בחברה - אך חולקת במסירות ערכים משותפים באותה החברה.
ועדות נוספת וכובשת הייתה ספר התורה ממנו קראנו בבית הכנסת. הוא נתרם על ידי לובה ואחיו לזכר הוריו וקהילתו. אדם לא דתי שספר תורה חשוב לו בסדרי העדיפויות הוא מודל המתאים למקומותינו.
והתמונה בבית הקטן של לובה בלב ניצנה, אי שם במדבר, הידקה לי את החיבור הסופי.
בן גוריון בכבודו ובעצמו משמאל. אשכול ישוב מימין. ובמרכז לובה מצביע על מפת קיר ענקית של חבל לכיש המתהווה. כאן ושם בערבוביה. אנחנו זה לובה ואליאב זה אנחנו בעצם.
וכדי לחתום את השילוב: כמה התרגשנו למצוא דווקא זוג חרובים שנטע לובה עצמו בראשית ימיה של ניצנה סמוך למועדון ! גם לובה נטע לדורות הבאים. אנחנו הדור הבא שהתקרא חרוב עד לאחרונה...
אני בטוח שמעבר לשבת המהנה של כולנו יחד כקהילה, ובפרט באירוח של ניצנה - מצאנו במסע הרחק גם קרבה בינינו וגם אותות לקרבה לשֵם שזכינו להיקרא בו.
בברכה,
צביקה ארן
