סיימתי הרגע (עוד דמעות) את ספרו האחרון של עמוס עוז "בין חברים".
ואז פניתי לתמצית שבגב הספר, שלעולם אינני קורא מראש. כך גם משתדל אני בסרטים. הרצון להיות מופתע לחלוטין.
מכל מקום, אלה ללא ספק "דיוקנאות מפליאים בעדינותם של נשים וגברים החולמים חלומות... פרטיים בצלו אחד החלומות הקולקטיביים הגדולים בתולדות המאה העשרים" בקיבוץ הדמיוני אותו ברא עמוס עוז - המקום בו "צמחה יצירתו".
ספר של סיפורים שמאפשר מחויבות מזדמנת ללא רגשות אשם - אך עדיף שייבלע בחטף מפאת השתזרות החוטים...
ואם בענייני פרס נובל לספרות עסקינן:
חוב ישן עם מותה של ויסלבה שימבורסקה, אז נמנעתי מלהצטרף למקהלת המקוננים.
וכל כך רציתי לפרסם את השיר שכתבתי עם ביקורה בארץ, שיסביר את ההתרחקות מההמוניות שבקרבה אליה.
לוויסלבה
חודשים שאני יודע על בואך
ולא מתכונן
כמתגנדרים שנדחקו לאולם
לו הייתי יודע להיות מעריץ
הייתי בא ונדחק גם
ממלמל שורות מוכרות, מהנהן
למשמע כותרת שיר אהוב,
מחייך כאנין המגלגל יין משובח
ומפורסם.
איך גיניתי עצמי באהבה - בהשראת השיר,
ומבעוד מועד נמנעתי
להסתפסף עם האחרים,
שאוהבים שירה.
(התמונה מאתר וויקיפדיה)
לא מהטובים שלי, אבל אחד שהיה לי חשוב לשחרר כבר זמן רב. כי לא נפרדתי ממנה.
אולי סנונית של אומץ לפרסם עוד משיריי ?
השבוע מסתיים מחזור נוסף של לימוד יומי של התלמוד. כל הש"ס. שבע שנים וחצי. מה שמכונה "הדף היומי". חגיגות גדולות בעולם הדתי - החרדי על פלגיו, הדתי לאומי - בארץ ובעולם.
שיטה מעניינת. תובענית. אבל כזו שמקהילה, מאתגרת. מצליחה לחבר ולו לפרקים.
בהשאלה החביבה עלי - כמו "שביל ישראל" שארז מחדש מסלולים למיטיבי לכת שהיו קיימים. אבל השיטה, ההמוניות, השיווק - הפכו אותי עממית, רחבה ולו בתודעה ובמסר.
אני שומע יותר ויותר אנשים שאומרים שהם רוצים בחייהם לגמור את שביל ישראל. קבוצות של מבוגרים שמיעטו לטייל ועכשיו יש להם מטרה ברורה ובת השגה.
ואל התנ"ך. לימודו די נזנח למרבה הפליאה במרבית הציבורים בישראל. החרדים חרדים מפניו. מהחילונים הוא נגנב כאג'נדה דוסית ימנית. הקושאן אליבא דבן גוריון, הפך לטאבו של המתנחלים.
(וראו פרק מסדרתו של ירון לונדון בנושא). וגם בתוך הציבור הדתי-לאומי-חרד"לי הנושא איננו פשוט. הפולמוס הגדול המתנהל ממש בימים אלה סביב אופן הלימוד של התנ"ך - האם "בגובה העיניים" - ממחיש אתגר זה (והנה הפניות לקרב המרתק - בלוג רב צעיר, הרב בן נון, הרב שלמה אבינר ואמנון בזק).
אני מעורב ביוזמה חדשה להנגשה מחודשת של התנ"ך לציבורים חדשים-ישנים. להחזיר אותו למקומו כטקסט המכונן שלנו. צריך אולי לומר בכנות - להפוך אותו לכזה. הוא באמת המכנה המשותף האחרון שאולי נותר לנו. יחד עם יהודי העולם ואפילו עם מוסלמים ונוצרים.
בקבוצות מיקוד ובסקרים מעמיקים שערכנו, מצאנו אצל החילוניים והמסורתיים עניין עצום - יותר מאשר אצל הדתיים. זוהי אולי שעת כושר, כמו שכתבה פעם אבירמה גולן. אם מקלפים את קליפת החשדנות, החשש ממי מלמד ומי עומד מאחרי זה ואולי רוצה להחזיר אותי בתשובה. אם הלימוד פתוח ולא מיסיונרי. מקבל ולא הלכתי - יש כאן אולי קהל מתחדש.
הנה סרטון שהפקנו כדי לסמן את הכיוון (הוא לקראת תיקון משמעותי). ללמוד את התנ"ך כל יום. פרק אחד ביום. 929 פרקים. שלוש שנים וחצי.
אבל שאלות רבות עדיין מונחות לפתחי כמי שמעורב בפיתוח הרעיון החדשני:
איך מייצרים הרגלים חדשים בעולם שטוף גירויים קצרי מועד ? איך מביאים אותנו לצרוך תרבות ותוכן מורכבים, מבלי לפשט ולהתחנף ? איך מגישים מחדש את התנ"ך כדי לקרבו לציבורים שהתרחקו ממנו ? האם קריאה יומית או שבועית בכל הארץ והעולם, מלווה ברעש ומעטפת תקשורתית - יש לה תקומה בימינו ? והאם זה בכלל יסייע במשהו לבניית שפה משותפת
ואני ? אני בכלל "טיפוס" תלמודי. תרבות השיח והמחלוקת שנעלמה מעם ישראל (הנה תזכורת למאמר שלי מערב תשעה באב לפני שנתיים... עלינו בעצם. החלק השני הוקדש ממש לישוב).
הרב בני לאו, שהוא בין המובילים של יוזמת התנ"ך היומי, נאם לאחרונה באירוע הזיכרון במלאת שנתיים למותו של אריה לובה אליאב על שמו קרוי הישוב שלנו.
הוא סיפר על כתביו של לובה השזורים רעיונות, מטבעות לשון וציטוטים מספר הספרים. פרקי נבואה של ממש. אלא שלהבנתו של הרב לאו, השבט "שלו" שהיה יודע לזהות את הרבדים והעומק - לא מוכן לקרוא את תכניו של לובה. וקבוצות אחרות שמזדהות עם ערכיו של לובה, לא יבינו את העושר והעוצמה התנכיים הטמונים בכתביו.
צריך לתרגם היום את הדברים ו-Google Translate איננו מספיק לצורך כך...
אשמח לשמוע את רעיונותיכם.
