המחאות וההפגנות בתוניסיה, מצרים, תימן, סוריה ולוב וכלל הטלטלה במזרח התיכון – זלגו לישראל, בהתאמה ובתצורה דמוקרטית. כך אני קורא את המפה. גם זו האישית שלי.
מעולם לא חיבבתי הפגנות. עניין של עלות-תועלת אני חושב. תחושת חוסר משמעות כיחיד. דמוקרט המשתתף פוליטית בסך הכל – אך ללא הכרה בסיסית בערכו. אכן פרדוקס מסוכן.
אבל הנה, הפייסבוק הצליח להגדיל את הסיכוי לעבור את סף המשמעות כקבוצה ולהיתרגם לממשות פיזית בשטח. ומחאת הקוטג' הצליחה (פשוט כי היה נחמד להזדהות מבלי להפסיד שום דבר במעבר לגבינה אחרת). ומחאת האוהלים מתגלגלת לה באופן מעורר פליאה, ביחס לאדישות הישראלית.
ומדוע היא תצליח – אם לא בגלגולה הנוכחי בזה הבא ? לפני שבועיים גם אני ובת זוגי עשינו מעשה. עוד כשמחאת האוהלים הייתה בחיתולים, יום לאחר שהחלה. נסענו עם הילדים הקטנטנים מרחק רב ובמיוחד כדי להשתתף בהפגנה למען מדינה פלסטינית. "ביבי ! תכיר – מדינה פלסטינית", הציע סטיקר שנון של מרצ. פוליטית אנחנו רחוקים ממרבית הצועדים הססגוניים שהלכו משער יפו אל תוך שיח ג'ראח בהנהגת תנועת סולידריות. אבל נמאס לנו לשבת על הגדר. ולראשונה עשינו מעשה. ועוד כזה שמתקבל בהרמת גבה במקומותינו ובסביבתנו. ובכל זאת.
ואם אצלנו נגדשה הסאה עד כדי השתתפות בהפגנה. מאמץ. זיהוי. התעוררות. יציאה ממרחב הנוחות והאדישות – כנראה שמשהו עובר על החברה. והוא אכן התפרץ בשדרות רוטשילד והתגלגל לכל עבר מאז. לא מדינה פלסטינית אמנם – אבל מעמד הביניים הקורס שקורא הצילו.
בזכות השקט הביטחוני היחסי אפשר להתלונן. בגלל ההישגים ברמת המאקרו הכלכליים מוצדק להתלונן. אם הכל כל כך טוב לטבלאות של ה-OECD – למה הרוב הגדול, הנושא בנטל, לא מספיק מרגיש את העושר הזה ?!
פתאום הבינו כולם שלא לגמור את החודש, למרות שעובדים במקום טוב זו לא גזירת גורל. הדיור שהפך למוקד הוא רק אולי הנקודה הרגישה ביותר במאזן התשלומים והפשוטה להתכנסות סביבה. הנושא הוא יוקר המחייה של מעמד הביניים. והם אלה שמפגינים. גרים באוהלים.
בביקור בשדרות רוטשילד ביום השלישי להפגנה הייתי מעט סקפטי בגלל חוסר המיקוד ותחושת ההפנינג הכייפי אך הלא מאורגן. גם הסיכוי להישגים ברורים ומוחשיים (כמו בקוטג') יקשה על התמשכות המחאה.
ובכל זאת – השדרה עמוסה עד רחוב יבנה דווח לי כבר. מאהלים צצים בערים רבות בארץ. מחאות נוספות מתארגנות כולל שביתה כללית ספונטאנית. אמהות בצעדת עגלות על יוקר המוצרים לתינוקות. הפגנות על ייקור החשמל. משהו אותנטי מבעבע. אחרי רוח גבית והנשמה של תקשורת משחרת טרף – המחאה באמת צוברת תאוצה. היא כבר זוכה לתמיכה מדהימה של כמעט 90% מהציבור והישארות המחאה מחוץ למשחק המפלגתי (בינתיים).
וההסבר הוא לא בממשלה הנוכחית כמובן, אלא כמעט בכל הממשלות בשלושים השנים האחרונות. היטיב לתאר את הכיוון שלמה קראוס במאמר יפה. כך שהשינוי היחיד שצריך להתחיל לזעוק עליו בבירור הוא לא בתוספת דירות ולא בהוזלת הדלק וגם לא בהפחתת המס הספציפי. משהו מקולקל בשיטות. בשיטה הפוליטית ובשיטה הכלכלית-חברתית.
בשיטה הפוליטית של מבנה הממשל והמשטר, שמחזק סקטורים ומאיין ומאייד את עמוד השדרה של החברה – מעמד הביניים, הרוב. אותה שיטת ממשל שלא מאפשרת למשול.
זו השיטה שגם חיה בשלום עם 25% עוני (20.5% מהמשפחות). וזה החישוב היחסי הממעיט להבנתי (2,270 ₪ ליחיד בשנת 2009 לפי המוסד לביטוח לאומי). כאילו שמאות שקלים יותר אפילו הופכים אותך לעשיר... ושם יש 430 אלף משפחות. 850 אלף ילדים. כל קשיש וילד חמישי. כל שכיר חמישי (!). כמעט כל חרדי וערבי שני. (והנה ההסבר – בהתעלם משני הסקטורים הללו – תחולת העוני היא "רק" סביב 10%. אז למי אכפת ?!).
הפערים גדלו. ישראל מובילה בעולם באי שוויון. וכמובן – מובילה בהגדלת הפער בשלושים השנה האחרונות. כמעט בכל העולם העוני התרחב. באחוזים בודדים. רק אצלנו בחזית – כמעט בעשרה אחוזים הוא כמעט הכפיל עצמו. וכולם מתריעים על כך בדוחות ובמאמרים.
אבל העוני לא באמת מעניין אף אחד וגם לא מצליח לצאת לרחובות.
אבל כשהחגורה שמעליו שאמורה להחזיק את החברה ואת הדמוקרטיה מתרופפת ומתכווצת – המכנסיים נופלים.
העשירים נהיו עשירים יותר. הם נהנים מפירות הצמיחה המואצת. הרוב – פחות, אם בכלל. לשם גם תופנה המחאה כך אני מעריך בקרוב יותר ויותר.
כבר זעמו לעבר מגדלי גינדי במרכז תל אביב תוך כדי ההפגנה. סיסמאות על צדק חברתי צצות יותר ויותר. זו השיטה.
(ואני גם מעריך ששלי יחימוביץ' עשויה לגזור את הקופון האלקטוראלי בבוא העת, כפי שגם הערכתי עוד טרם המחאה. הכרטיס יהיה ברור: שנאת העשירים. לא אהבתי את ההצרה וההשנאה – אבל פוליטית זה מתחיל לעבוד מצוין על קרקע מדושנת שכזו).
עם ישראל כנראה מתחיל לקחת אחריות. זה מרגש. מעורר תקווה. לאן שזה לא יילך – להערכתי את שד המחאה הפוליטית וההשתתפות הפוליטית שאני כה מבכה – לא ניתן יהיה עוד להחזיר לבקבוק חשבון הפייסבוק. החברה האזרחית בישראל נולדה.
(עניינית, אני טוען זמן רב שהמגזר השלישי הגדול ותרבות העמותות המפותחת מבורכת לרוב ומבעבעת – אך רק בשוליה התארגנות אזרחית מממשית של מה שמכונה "חברה אזרחית").
