המאבק על אלוהים במרחב הציבורי פרץ שוב למרכז הבמה סביב סוגיית נוסח תפילת היזכור בטכסים הצבאיים. הנוסח מימי ההגנה של "יזכור עם ישראל" התגלגל לאחרונה ל"יזכור אלוהים".
לא מדברים על אלוהים בישראל. המדינה שכל כך רוצה להידמות לאמריקה - נזהרת מכל גילוי של אמונה. מי שמכיר יודע שאמריקה היא מהמדינות המאמינות בעולם. אלוהים על השטר ובכל מקום תהה דתך אשר תהה. בישראל אנחנו מאמינים רק לעצמנו, וגם זה לא תמיד. שיח הניו אייג' ופריחת היהדות החזירו מעט עטרה ליושנה ליהדות שהייתה נחלת סקטורים מסויימים - אבל חלילה מלהזכיר את השם.
גם אם אומרים "ברוך השם" ו"תודה לאל" מסביב לשעון - אלוהים לא שומר על ילדי הגן.
חבל שהוויכוח שהתגלע איננו מתייחס למקום הנכון. אתוס הקמת המדינה היה ועודנו סיפור של גבורה ומעש ולא של ניסים (במובן הפשוט, ולא כפי שמספרת האגדה או ההגדה על כיבוש צפת במלחמת השחרור).
מוכרת מכל היא הפשרה של כפל משמעות במגילת העצמאות שנחתמה בביטוי האלמותי: "מתוך ביטחון בצור ישראל" ושכל אחד יפרש את זה לכיוונו. מאמר מאלף של ד"ר יורם שחר הפריך את הקח ותן שסופר על לידת הצירוף והוכיח שמושבו עוד בטיוטות המוקדמות ככל הנראה מתרגום והשראת הצהרת העצמאות האמריקאית.
כך או אחרת, לאלוהים אין תומכים שנושאים אותו בגאון על דל שפתיהם, שמא ייחשדו כ"מנשקי זקנים", כפי שהודבק לאיציק מרדכי ואחרים בזמנו הכינוי. לא מקובל לשאת את שם השם. יהדות, יידישקייט ותיבול של מנהגים - כן, אלוהים בריש גליי זה כבר יותר מדי.
וכפי שכבר כתבתי לקראת שבועות, אין תיקון ורנסנס אמיתי מבלי שנשיב את אלוהים במלוא הדרו לספירה הציבורית. ב"יזכור" אין מקומו אולי (נחום ברנע הגחיך את הרעיון בתרגמו את "מגש הכסף" לשפה אמונית ביום שישי האחרון ב"ידיעות אחרונות"). אבל מקום המקום במקומות רבים אחרים מהם נפקד כעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה