שם השם לשווא

"בואו נעשה קבלת שבת על הגבעה" הציעו. וטיפסנו על פיסטין עם נרות שידענו שלא יעמדו לרוח וחוברת שהבאתי עם קבלת שבת נוסח בית התפילה הישראלי שאספנו בערב שבת אחד בנמל תל אביב.

שבת עם חברים היא מראש הרחבת גבולות השבת כפי שאני מבין ומיישם כיום בדלת אמותיי. אבל כל עוד רוח השבת נשמרת, וגם לא נוסעים, אני סובלני ומקבל ומעדיף את החברות והחברים ואווירת הביחד הנדירה שלא פחות חשובה.

הילדים של כולם כבר קיטרו, ארוחת הערב במקום שהתארחנו כבר עמדה בפתח ואולי בעיקר לא היה ברור מה זו הקבלת שבת הזאת. הצלחנו לשיר שני שירי שבת של גני ילדים.

בזהירות ניסינו להציע אולי ללמד משהו מתוך קבלת השבת האמיתית. לכה דודי באחד הלחנים.

מילמלנו כולם לרגע מקטעים של לחן בית הספר המוכר. ונדמנו.

הקבלה התפזרה לה עם הרוח.

ואני התמלאתי בעצב רב.

גדלתי כמוהם. כולנו בעצם חילונים, משכילים, מהמרכז, במקצועות חופשיים במעמד הבינוני ואולי יותר אצל חלקם. מחוברים, ישראלים, ציוניים, איכפתיים.

התמלאתי עצב שאפילו את הטכס הקבלי היפה הזה של הכנסת השבת, שכה רבים מסתפקים בו כסממן היהדות שלהם בעולם – אין לנו, להם, ממנו ולו קמצוץ.

לא מתוך פטרונות והתנשאות על הדור שפוחת – אלא מתוך עצב על הדור שלי, רובו ככולו שנותר בור ומנותק וחסר ידע בסיסי. שנאמר: רצינו לגדל דור של אפיקורסים - וגידלנו דור של בורים ועמי הארץ (אמירה המיוחסת ליעקב חזן).

ואיך נגדל את ילדינו ? ואיך נרגיש קרבה לארץ הזאת שחומקת בין אצבעותינו אם לא יישאר בנו משהו מקדושת היהדות ? ואם הטכס השגרתי והתדיר ביותר ביהדות אינו קודם ואינו מטביע חותם ואינו מחלחל – מה נותר ?

המשפחה שלי היא יוצאת דופן. לא תופעה ולא ראש חץ. במקרה הטוב – באג של חינוך חילוני שהפך קונסרבטיבי, מעורב, פלורליסטי מסיבותיו שצריך לפרט בנפרד. אנחנו היוצא מהכלל שמעיד על הכלל.

מחר בלילה ב"ה ילמדו אלפי ישראלים בתיקוני ליל שבועות המוניים. לרגע נרגיש התפעמות על התחייה השוקקת של תרבות ישראל. בתי המדרש המתחדשים, הקהילות העירוניות, המדרשות הקדם צבאיות גם היצירה היהודית והיוצרים היהודים המרובים לאחרונה שלא מתביישים בעולה של תורה – אלה מבשרים עידן חדש של ניכוס היהדות גם לרוב הלא דתי ופריצתה למרחב הציבורי ללא התבטלות.

זה עדיין בעיניי קומץ בטל בשישים של כמה אלפים שמגיעים תמיד להקהל בכפר בלום ולקולות. טרנד שנעים להכניס בו קצת NEW AGE של ימימה ויידישקייט של פרשת השבוע. זהו אמנם שיח אליטות חיוני ומשפיע – אבל היסודות רעועים ומפורקים. גם אצלי בבית מתקיימות חפירות הצלה, אך הרוב כיסו את התל בשכבה עבה של תרבות עכשווית שרק פה ושם מציצים גילויים מן העבר (וראוי לציין שאין בי כאמור תחושת זלזול בתרבות העולם. זו עגלה מלאה גם כן, לא רייטינג ופופוליזם בהכרח). 

בית הכנסת בקדומים, מתוך ויקיפדיה

בלילה שבו נלמד על מתן התורה ונדבר על עשרת הדיברות נמהר להזהיר לא לשאת את שם השם לשווא.

הדיון האינטלקטואלי והמפולפל של עלמא וחבריהם הנהדרים – מפרה ומלהיב. אבל רק חזרה לאמונה, לבסיס, למשהו מתוך תפיסת האלוהות והקדושה שכל אחד יאמץ לעצמו – רק נשיאת שם השם בלא חשש, ללא התפתלויות ומעקפים – אולי לפעמים לשווא בעיני אחרים – תחזיר את ההמון לדרך שיש בה סיכוי להתחדשות יהודית אמיתית.

צריך לקבל את השבת כדי לקבל את השבת.

השבוע עלה לאקרנים סרטו החדש והמסקרן של יוסי סידר – "הערת שוליים". הסרט מעורר עניין רב, בעיקר לאחר זכייתו בפרס התסריט בפסטיבל קאן. ליאור אשכנזי ושלמה בראבא מככבים ועושים כנראה תפקידים גדולים.

הם התראיינו אצל איילה חסון ברשת ב' לפני מספר ימים. בראבא שיתף בקושי להיכנס לנעלי פרופסור זקן לתלמוד. הוא סיפר על הלימוד שעשה כחלק מההכנה לתפקיד ועל ההתוודעות שלו לאוצר הבלום של התלמוד. לראשונה בחייו. "אנחנו טוענים שהחרדים לא לומדים לימודי ליבה ?" – הוא רטן בבראביות היאצקית, אבל ברצינות. אנחנו לא לומדים לימודי ליבה.

"צריך כמדומני להתחיל לשנות את ערכי ההתבטלות שלנו לפני כל מה שהוא כללי ואת הביטול כלפי מה שהוא שלנו", כתב ברנר.

עכשיו צריך שר חינוך שלא ייתפס כלאומן פונדמנטליסט וקונצנזוס לא מתלהם של תחושת דחיפות ולא כפיה דתית ולאמץ לימוד תלמוד בכיתות נמוכות, ולא כמקצוע אין ברירה או כטעימה לפרוטוקול.

ואם בבית לא ידברו על זה או יבינו, יש לזה סיכוי ?

חג שמח.