כפי שחזיתי - שר החינוך גדעון סער חזר בו מכוונתו לקצר כבר השנה את החופשה הגדולה.
הגיון כאמור בתכניות לשנות את מבנה שנת הלימודים - יש ויש.
בשליפה מהמותן ובהנחתה הישראלית מעכשיו לעכשיו - אין כבר הגיון. נדרש סינכרון עם שנות הלימודים שאינן תחת אחריות משרד החינוך ורלבנטיות למורים שיידרשו מוקדם יותר למערכת. כדאי גם לא ליפול על מזמיני החופשות מראש עד קצה החופש בשבוע בו בדרך כלל יוצאים ההורים לחופשה בהיעדר מסגרות כבר. ולבסוף האיצטלה בה נתלה השר - מומלץ לבדוק טכנית שהקיזוז עם ימי החופש שיורדו - הוא למעשה עם שנת הלימודים הבאה ולפיכך יחול רק מהחופש הבא...
מיהרו לתקוף את השר על הזגזוג. נהוג במקומותינו לבקר שינויי מדיניות תכופים המושפעים מכיוון הרוח.
יש בזה הרבה מן הצדק - אבל גם לא מעט פופוליזם וקלות על ההדק של הביקורת.
כפי שאומרים: רק חמור לא משנה את דעתו ובהקשר זה רציתי כבר מזמן לקבץ כל מיני מושכלות יסוד לכאורה שהפכו לאבן בוחן ביחסינו עם נבחרי הציבור. מעין ציפיות שאין מי שיפריך כי הן מלובות על ידי תקשורת ששמחה לדקור ולהתייפייף. וזה קצת תפקידה למעשה.
הייתי רוצה שברית חדשה, מעין אמנה גלויה, תיכרת בין נבחרי הציבור לבין הבוחרים בניסיון להבהיר מחדש את הציפיות.
הן כמה סעיפים ראשונים:
1. מותר לשנות דיעה - בתקווה שלא לוביסטים שינו את עמדתך רגע לפני הצבעה או שרק סקרים הינחו אותך (אם כי אין בכך פסול !). אפשר לשקול נושא מחדש, כדאי לשמוע דיעות ולהיות פתוח להשתכנע ואסור לארוב לכל נבחר ציבור בתקווה שלא ישנה את עמדתו - גם אם רץ עליה כטיקט ומצע מחייב. גם דברים שרואים מכאן לא רואים משם ובעיקר - כי מותר להשתכנע ובמקום לזחול ולהשתנות בחדרי חדרים ובשיחות רקע שלא לייחוס - אני מעדיף לשמוע תפניות בגילוי לב.
זה לא חייב להיות בענייני מדינה פלסטינית או נושאים הרי גורל. כל דבר יכול להיבחן שוב ושוב. וראו סעיף 2...
2. מותר לא לדעת הכל ולא לחוות דיעה על כל דבר - קינאתי לעתים נתונה לבעלי משנות החיים הסדורות. הכל נכנס לרובריקות ידועות מראש וצפויות על פי רוב. אבל אני מעדיף את נבחר הציבור שבעידן של עומס מידע וסדר יום מתפקע - ישאיר נושאים בסימן שאלה, "בצריך עיון" במונחים של פסקי דין המותירים לעתים סוגיות להכרעה עתידית. זה פחות חותך והחלטי - אבל יותר אנושי ומתקבל על הדעת.
זה מצטלם פחות טוב ולא מכניס כותרת לעיתון - אבל עם הזמן נתרגל קצת לסבלנות ורצינות בגיבוש דיעות ובחסכון אולי של סעיף 1...
3. מותר לסגור את הדלת - מדיניות "הדלת הפתוחה" היא סימן היכר למנהל פתוח וסחבקי ומחובר - שמשרדו מזמין תגובות ובקשות. למעשה מתהדרים בכיוון מנהלים רבים ולטעמי היא צבועה ושקרית. יש אמנם נבחרי ציבור הרואים את פועלם כמעין נציבי פניות ציבור אבל בעיניי התפקיד של חבר כנסת מול האזרח הפונה יכול להיות רלבנטי אם עולה מהבעיה סוגיה עקרונית וכללית המחייבת טיפול. כיום זהו מעין מסלול מאיים בירוקרטיה וסוג של פרוטקציה לכאורה. גם הציפייה מחבר כנסת לטפל בכל דבר איננה לגיטימית. הייתי מעדיף נבחר ציבור ממוקד שמדלג על נושאים ומתמקד בעיקר בעיניו. כותרת לא מזמן הלבינה פני ח"כים שנעדרו מאיזה עצרת חשובה (למען גלעד שליט אם אינני טועה). חשיפה מזעזעת אחרת התאכזבה מתגובת הח"כים למיילים אליהם או מהתעלמות מבקשת תרומה של עני מפוברק. אלה קשקושים שמחמיצים את העיקר ודוחקים את נבחרי הציבור לפוזה מתגוננת (סעיף 1), מוחצנת ומלאת ביטחון מזויף (סעיף 2) המקפצת בין הלחצים השוטפים ולא מול החשוב.
יש עוד אבל אחרי שהעליתי את הראשונים על הכתב אני מבין כמה אמנה כזו חסרת סיכוי באווירה התקשורתית ובעולם הטוויטר והפייסבוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה