אגדה שיתופית - המדריך המקוצר לחשיפת שותפויות אמת רב-מגזריות

מאמרון שלי (יותר פיליטון...) שפורסם בעיתון בית הספר למדיניות ציבורית של האוניברסיטה העברית.

בילדות החזקנו באוסף, גוגואים או מחנה "בשותף" (שניהם במלעיל). זה היה שם קוד למשהו שנאלצנו לחלוק, גם אם הצגנו אחווה לבבית בניהולו המשותף. מאז כל צעד הוא שותפות בעולם החברתי-ציבורי. משרדי ממשלה חוברים לעמותות ולתורמים, לעסקים או לעצמם ומשתתפים, ומשתפים. שותפות לקידום נחלים ושותפות לעצירת מחלות. שותפות לשיתוף שוטף.

זהו BUZZWORD שנושאים את שמו לשווא. כתוצאה ממשילות ירודה (מִמְשָׁלוּת, אם נדייק במשמעות המונח), בשל אטומיזציה של ארגונים, פירורי תקציבים, התפרקות המדינה ממעמדה, שוויון לכאורי בין השחקנים, וריבוי בעלי עניין ותקשורת פתוחה – על כל אלה ועוד מקימים שותפויות בכל פינה.

ובאמת אין ברירה. כדי להעביר מהדק מצד אחד לשני – מערבים בשותפות אינטר-גלקטית, בין-משרדית ורב-מגזרית את כל הנוגעים בדבר. חשוב גם להזמין את מחזיק הדומיין ברשת שכתב כמה פוסטים בתחום; את שליח הפיצה הקרובה; את הקרן הפילנתרופית שאולי תממן את החגיגה; ואת משרד הגמלאים – כי כולנו נהיה כאלה מתישהו, אם נספיק.

ולמה זה מעצבן?

• כי איפה שצריך ואפשר לפעול – עוצרים ללא צורך. פעם קראו לזה הקמת ועדה. והיום חרדת הביצוע ומשבר היישום עוברים דרך שותפויות כמפלט בטוח.
• זה לא מביא לתוצאות טובות יותר בהכרח – אלא לתהליכים אינסופיים, שמרנות, מגושמות. ל"ערים מוכות שותפויות" ולמחלת הפרוייקטיטיס.
• אם כל ניהול הוא שותפות – יש זלזול וניהול סתמי ואין רגישות והתמקצעות בהובלה רבת מוקשים. רק עובדים אחד ליד השני, כי אין ברירה אולי.
• ואז כשצריך שותפות על אמת – כולנו עייפים משותפויות... או קוראים לזה כך ומכופפים ידיים מאחרי הגב.

אז מתי זה אמיתי ומתי זה רק קישוט של כיבודים ואינטריגות ? הנה מדריך מקוצר, שנולד ללא שותפויות:

בעזרת השם: קודם כל, שותפות היא לא שותפות כי מכנים אותה כזו. כמו חבר ב-FACEBOOK.

יש שיאמרו שרק חיבור בין כל השחקנים בתחום לשינוי מקיף שבתחום אחריות המדינה – יש מקום להכתיר זאת בתואר היוקרתי. אני מוכן לקבל פחות מזה ובתנאי שנשתמש בכינוי במשורה.

בין סטוץ לחברות: שותפויות קצרות טווח, אד-הוקיות לצורך הפקה או אירוע מסוים הן לכל היותר שיתוף פעולה. שותפות היא כבר מערכת יחסים ממוסדת משהו, מתמשכת. מחויבות.

מרבה לוגואים – מרבה דאגה: קשה למצוא שותפויות אמת אם אין בנייר המכתבים מקום מרוב סמלילים של ארגונים, משרדי ממשלה וחברות עסקיות. זו קופרודוקציה שברירית ולא שותפות, סביר להניח.

כדור הוא עגול – שולחן הוא ישר: שולחן עגול שנועד להיוועצות הוא מבורך, אם הוא כן ומשתף באמת (גילוי נאות: יש לי רגל בקידום תהליכים כאלה). אבל בתהליך ביצועי חייבים מנהל או גורמי אופרציה ברורים ולא אוסף של פרטים שלא יוצרים שום סינרגיה ("אגבור" בעברית).

וצריך אולי אחת ולתמיד לייצר דרגות שונות כמו תורמים לאוניברסיטאות. כמו במשרדי עורכי דין. לא כולם שותפים באמת. אחד שותף מוביל, אחר שותף זוטר, שותף ידע, תומך או משקיף. במקום לשחק משחק של שוויון ודמוקרטיה כשאלה לא נחוצים באמת – צריך לקרוא לכל ילד בשמו. הרבה יותר פשוט, גם אם לא מכבד ונעים כמו "שותף".

איפה הכסף?: ריח הכסף מבאיש שותפויות אמת. אל תאמינו לשותפות שמתחילה ונגמרת בפילנתרופ שמכתיב לממשלה את סדרי העדיפויות שלו תחת הכותרת MATCHING ("מִימוּל", כחידוש לשוני על יסוד מימון+מול).

רק ריבון: שלט שיפוץ של דרך צדדית שראיתי לאחרונה כיבד את משרד הבינוי והשיכון על סמלילו המיושן ואת החברה הלאומית לדרכים ואת משרד התחבורה ואת העירייה והחטיבה להתיישבות ומשרד החקלאות ופיתוח הכפר ונגב-גליל... כל אחד וסמלו המכוער. רק המנורה של מדינת ישראל נפקדה משום מה. או של רשות המסים ושלנו כמשלמים על הפרויקט. אם תשאלו את הפקידים – זו עוד שותפות מוצלחת. אבל לא להתבלבל. זאת נקראת לדידי "עבודת הממשלה".

לסיכום, הייתי רוצה לומר שצריך לתת לממשלה למשול; לעסקים – לתרום ולהירתם; לארגונים לאתגר ולהשלים. אולי נזדקק לקצת פחות שותפויות ונראה קצת יותר מעשים... אבל בפועל במציאות המורכבת - אין אפשרות לקדם לבד שינויים משמעותיים, במיוחד בחברה ובשיטת משטר סבוכים כל כך. השותפות היא כלי מרכזי. כשהיא באמת מתקיימת.