מחשבות לא סדורות על ישראל, אוקראינה וארצות הברית רגע לפני שאני עולה על טיסה בחזרה לארץ...:
התמזל מזלי וביקרתי ממש לאחרונה בשני מוקדי המהפכות היהודיות הגדולות במאתיים השנה האחרונות. התחדשויות. צמיחות של אופני חיים יהודיים מחדשים ומלהיבים.
אני מתייחס לשני מקומות מעבר לחיים בארץ ישראל, שם התמזל מזלי להיוולד כיהודי ושם ללא ספק התרחשה ועדיין מתפתחת המהפכה השלישית באורח חיים יהודי.
לפני 250 שנה במזרח אירופה צמחה תנועת החסידות. ראשיתה במז'יבוז אצל הבעל שם טוב, באוקראינה של ימינו. ואז כמו עכשיו - איזור כפרי, מרוחק, עלוב ונחשל. חשוך, קשה יום, מרופט. מרובה אוכלוסיה לא יהודית. אז גם עוינת, סביר להניח. ודווקא משם - מתוך האפילה והטומאה, מתוך המסכנות והרפיון, דווקא משם יצא האור של היהדות המתחדשת. זו שמתחילה ומסתיימת בלב, זו שמקדימה דרך ארץ ללימוד תורה, זו שמעדיפה שמחה על נוקשות וכוונה על קפדנות.
משם התפתחה תנועת החסידות להסתעפויות ופרשנויות לרוב. חלק מגילוייה - אומרים לעתים בהלצה - הן דתות ידידותיות קרובות ליהדות...
הביקור שם בציוני רבי נחמן באומן, אצל סנגורן של ישראל רבי יצחק לוי בברדיצ'ב ומעל לכל - במז'יבוז אצל רבי ישראל הבעל שם טוב והרבי מהפטא - האוהב ישראל (שלושת האחרונים - מאבותיו הישירים של אברהם יהושע השל אדמו"רי שלי...) - כל החיבורים הללו לא דיברו אלי למקום המקובל של בקשות והשתטחויות על קברי צדיקים אלא אל השכינה והקדושה שנמצאת דווקא במקומות שכוחי אל אלה לפי ההגדרה. אלוהים דווקא נמצא במקומות שחשבו שהוא שכח... רוצה לומר לנו: המקום נמצא בכל מקום או בשום מקום (אמירה המיוחסת למגיד ממזרטיש ?). זה תלוי בנו.
המקום השני אליו נסעתי לנסיעת עבודה הוא ארצות הברית של אמריקה. בבל החביבה עלי בהתפרצות היהודית הגועשת, למרות כל נבואות הזעם והמספרים המתכווצים והגרפים היורדים.
אין מקום יהודי שוקק, מחדש, מרגש ומלהיב יותר מנהרות בבל הללו. גיליתי זאת כבר לפני יותר מעשור. שם למעשה אפשר לומר התחברתי בכלל ליהדות ולמדתי שאפשר להיות יהודי בדרכים רבות ומגוונות.
התנועה הרפורמית אמנם צמחה בגרמניה אבל ככלל התנועות הליברליות (קונסרבטיבים, רקונסטרקשוניסט) היכו שורש באמריקה והן הן ה-MAIN STREAM של התפוצה היהודית הגדולה בעולם (ויש שאומרים עדיין הקהילה הגדולה בעולם...).
השתתפתי במעין סיעור מוחות של כמה ימים עם מחנכים יהודיים מהקהילות שם ומהארץ, אנשים בכירים ומנוסים לצד סטודנטים ודור ההווה והעתיד של החינוך היהודי. הנושא העיקרי היה מקומה של ישראל בתוך החינוך היהודי בצפון אמריקה. אותה ישראל שחייבים לתמוך בה. ועדיין אסור לדבר עליה סרה. רגשי האשמה עדיין מפעמים. אותה ישראל שגורמת כזו אי נחת ולכן דור שלם שלא יכול היה להעיר ולחבק, להציב מראה ולאהוב - הוא דור אדיש, מתנכר, מרוחק ובור.
כאן בכנס כמובן שמצאנו אנשים חכמים ופתוחים, שמבינים את המורכבות ונכונים לחולל שינוי.
ישראל היא חלק מזהות יהודית נושמת. אי אפשר בלעדיה. אבל חייבים גם לפרק את המורכבות. ואפשר לדבר על זה. גם איתנו. גם בתוכם. למרות שדור שלם של תורמים ומנהיגים עדיין לא בשל לכך.
מדהים הוא שמהצד שלנו של האוקינוס, עדיין חושבים שהתמיכה אוטומטית. שללמוד על ישראל זה ישר לעשות לה לובינג (ADVOCACY). איזה אכזבה נכונה לשרינו ויועצינו כשהם מגלים כמה המצב חמור בגלל חוסר היכולת שלנו לשוחח איתם, לקבל שישנן מחלוקות - ואז גם לזכות בתמיכה כנה.
ובחזרה ליהודויות, כפי שמכונה כאן (JEWISHNESS):
שתי מהפכות ויותר איפשרו חיים דתיים יהודיים מלאי משמעות, במרכזן ניצב אל (ברובן לפחות הוא גם נקרא כך במפורש...). וישנם ציויים ומסגרת חיים מחייבת. על הנייר לפחות. בציפייה.
יאמרו לי שגם הציונות הדתית היא מהפכה ביחס למה שהיה קיים. ייתכן.
אבל מבחינתי החיים בארץ ישראל איפשרו ואף חייבו מהפכה יהודית רחבה יותר והמספרים מדברים בעד עצמם. הרוב המכונה "חילוני" בארץ יש לו זיקה חזקה ליהדות וכמובן מסגרת חיים יהודית יחסית וסביבה יהודית לכאורה, אבל אין לו להבנתי באמת תוכן ומשמעות ומסגרת וקהילה שערכים ומסגרת יהודיים מקיפים אותם. ושיש להם המשכיות.
אין ישראל יהודית בלי יהדות ישראלית. לפחות לא במבט קדימה.
כשאני באמריקה, נעים לי בכל פעם מחדש להתפלל את אותה התפילה במדויק ששרים אצלנו - רק במרחב מלא הוד, יחד - ילדים, נשים וגברים ובעיקר - עם נשים המכהנות כשוות בין שווים בכל התפקידים. אין טבעי מזה בימינו.
***
הצהרתי על שתי הגיחות האחרונות שלי לחו"ל כנסיעות עבודה.
עבודת הלב, עבודת השם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה