סיימתי הרגע (עוד דמעות) את ספרו האחרון של עמוס עוז "בין חברים".
ואז פניתי לתמצית שבגב הספר, שלעולם אינני קורא מראש. כך גם משתדל אני בסרטים. הרצון להיות מופתע לחלוטין.
מכל מקום, אלה ללא ספק "דיוקנאות מפליאים בעדינותם של נשים וגברים החולמים חלומות... פרטיים בצלו אחד החלומות הקולקטיביים הגדולים בתולדות המאה העשרים" בקיבוץ הדמיוני אותו ברא עמוס עוז - המקום בו "צמחה יצירתו".
ספר של סיפורים שמאפשר מחויבות מזדמנת ללא רגשות אשם - אך עדיף שייבלע בחטף מפאת השתזרות החוטים...
ואם בענייני פרס נובל לספרות עסקינן:
חוב ישן עם מותה של ויסלבה שימבורסקה, אז נמנעתי מלהצטרף למקהלת המקוננים.
וכל כך רציתי לפרסם את השיר שכתבתי עם ביקורה בארץ, שיסביר את ההתרחקות מההמוניות שבקרבה אליה.
לוויסלבה
חודשים שאני יודע על בואך
ולא מתכונן
כמתגנדרים שנדחקו לאולם
לו הייתי יודע להיות מעריץ
הייתי בא ונדחק גם
ממלמל שורות מוכרות, מהנהן
למשמע כותרת שיר אהוב,
מחייך כאנין המגלגל יין משובח
ומפורסם.
איך גיניתי עצמי באהבה - בהשראת השיר,
ומבעוד מועד נמנעתי
להסתפסף עם האחרים,
שאוהבים שירה.
(התמונה מאתר וויקיפדיה)
לא מהטובים שלי, אבל אחד שהיה לי חשוב לשחרר כבר זמן רב. כי לא נפרדתי ממנה.
אולי סנונית של אומץ לפרסם עוד משיריי ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה